לא יום ללא תור
לא יום ללא תור

וִידֵאוֹ: לא יום ללא תור

וִידֵאוֹ: לא יום ללא תור
וִידֵאוֹ: רמזים לקראת ת'ור אהבה ורעם! (כל מה שצריך לדעת) 2024, מרץ
Anonim
לא יום בלי שורה
לא יום בלי שורה

קיימת דעה מבוססת כי אנשים ממקצועות היצירה, ככלל, הם מעכבים, חסרי אונים בחיי היומיום, לא מאורגנים במיוחד, אנוכיים, חסרי אחריות, פגיעים ומגעים במיוחד. סטריאוטיפ כזה התפתח, משהו כמו מדען, כפי שהוא מצטייר בקומדיות - בחור שאגי עם גרביים בצבעים שונים, אקסצנטרי ומלנכולי. </P>

אם אתה מבין ברצינות, אז כל מי שמאוהב במקצוע שלו הוא אדם יצירתי. כלומר, קצת מחוץ לעולם הזה ועלול בהחלט להיכנס לרשימת הדמויות שתוארו לעיל. וזו עדיין לא סיבה לחשוד בו באגוצנטריות או בחוסר יכולת יומיומית. בדרך כלל מפלגת השחקנים, המשוררים, הסופרים, העיתונאים מואשמים בכך, והציבור, בין אם מדובר בצופים ובין אם בקוראים, מדבר בחיבה על חסרונות המועדפים עליהם, והאחרון בהתלהבות מעלה עוד ועוד רשעות חדשות. זה אופנתי עכשיו. </P>

גברת אחת שהתפרסמה לאחרונה בעיתונות,"

"אשתי יודעת על ילדים!" - אמרה דמות פופ אחרת. לי, הם אומרים, יש דברים חשובים יותר לעשות! נקודת המבט הזו כל כך הוטה עלי עד שמאמר זה קם.

סיבה נוספת ליצירתו הייתה הביטוי של חברי ועמיתי: "אלה אנשי עסקים ואשת עסקים שעושים קריירה! ואני ואתה יוצרים וסובלים!" זה נאמר בשכרות עזה ובאירוניה עצמית רבה, אך רבים מאחיות הסופרים שלנו חושבים כך. השאר, הם אומרים, חורשים בלי ניצוץ בעיניים והתלהבות, ואנחנו, המעטים הנבחרים, עוסקים באמנות. אני לא יודע, אני לא בטוח, ואני יכול לענות רק בעצמי.

הדיפלומה שלי אומרת - עבד ספרותי, וזה אמור להיות שאני בעבדות ספרותית נצחית, הכבלים והשרשראות שלי, השמחה והגאווה הם השפה הרוסית. אבל אם אתחיל לשבת ולהתפעל מהתעודה שלי, מה שמאשר במידה מסוימת את זכותי להיבחר, אם אקרא לעצמי סופר ודורש את אותו הדבר מאחרים, לא אתחיל לכתוב טוב יותר מזה, והם לא יתחילו לפרסם המאמרים והספרים שלי. אינטנסיביים יותר.

עם זאת, חלק מהסופרים חושבים אחרת. הגאונים הבלתי מוכרים האלה לוקחים בסערה בתי הוצאה לאור ואיגודי סופרים, נושאים לפניהם כל מיני מכתבי המלצה, תעודות, סקירות של מכרים בולטים. כמובן, הכניסה לצוות של מגזין פופולרי היא הרבה יותר קלה עם חסות של מישהו, אבל במוקדם או במאוחר הבוס יתעניין ישירות בעבודתך, ולא ברשימת החברים הבכירים. אמצעי הזהב הוא האפשרות הטובה ביותר כאשר אתה בעצמך שווה משהו, ומישהו מאחוריך. אם משהו מזה לא מספיק, זה גם לא משנה, העיקר הוא להציב לעצמך מטרה מסוימת.

פעם קיבלתי הרבה ניפוחים בגב רק כי "התכופפתי" לפרסם סיפור אהבה. עמיתי הסטודנטים האמינו שאי אפשר לעשות שם בשדרה הזאת, והתשלום עבור הספר נחשב למשהו כמו תרומה. באותה תקופה הם עצמם כתבו באינטנסיביות "על השולחן", לדורות הבאים ולהכרה עתידית בגאונותם שלהם. והם זלזלו במה שמכונה עבודה מלוכלכת.

דעה דומה לגבי יצירת "סיפורי אהבה" שונים נמצאה בחוגים רציניים יותר. לדוגמא, דודה מבוגרת, שערכה את הספר הבא שלי, שאלה בקוקטיות: "אולי כדאי שגם אני אהיה סופרת? יש על מה לספר!" - והיא גלגלה את עיניה באופן מסתורי, מצפה לשאלות מפורטות. אף אחד לא שאל אותה, היא נעלבה והכריזה: "אני צוחקת, כמובן, לעולם לא אתכופף לזה!"

העבודה במשרה חלקית בתחום העיתונאות גרמה גם לעימה צפופה על פניהם של עובדים ספרותיים. "הצטרף לשורות הפריצות האלה, ציידי התותים האלה?!" - רבים מהם זעמו, וסנוביות דומות נתקלה לא רק מצד הקשישים, אלא גם בקרב חברי. החבר'ה הצעירים היו מוכנים להאשים את העולם כולו בכך שלא הדפיסו את האופציות שלהם וישבו עם הרגליים מורמות, מחכים לכוכב המזל.

אבוי, מניסיון אני יודע שכוכבים, שמחים ולא כל כך, אף פעם לא נופלים על הראש שלנו סתם ככה. ראשית, עליך לעשן כראוי את השמיים, לנפץ את הרקיע. ויצירתיות היא עדיין, לדעתי, אותה קריירה - יש עליות ומורדות, והצלחות פתאומיות ותככים איומים. עקרון ידוע עובד כאן - קודם כל אתה עובד בשם, ואז הוא עובד בשבילך!

ובכל זאת המילה המגדירה העיקרית היא עבודה! אתה יכול כמובן לחכות להשראה או לסחוט שורה לשעה, אבל אז, באופן כללי, למה כל זה? כפי שכתבה מאשה ארבטובה: "אם זה כל כך קשה, למה לסבול?" אני מסכים בהחלט - יצירתיות היא רק אז יצירתיות אם אדם נהנה מכך. ומהתהליך, ומהתוצאה, ולמוזה אין שום קשר לזה. בסופו של דבר, אף אחד לא ביטל את חוק שימור האנרגיה - אם תיצור, תבזבז את הכוחות, העצבים, הכישרון שלך, תן פיסת נשמה, אז זה בהחלט יחזור. כשטרות ירוקים או מחיאות כפיים נלהבות, אבל בכל מקרה תהיה חזרה. העיקר לא לאבד את הלב ולעבוד.

אני יודע שאני יכול לכתוב ואפילו להביא אושר לאנשים מסוימים, וקשה לי לשבת ליד השולחן, ולעתים קרובות אין מילים ואפילו מחשבות. אבל אם אתה חושב על זה … אם אתה משתמש בדמיון שלך … ומתאמץ קצת, רק קצת. משפט, עוד, פסקה שלמה, ועכשיו אתה לא יכול להרים את הראש מהמחשב. נראה כאילו לעשות את מה שאתה אוהב זה הדבר הכי קל לעשות, אבל כאשר ייסורי היצירתיות, כשהם לא מדפיסים במשך שנים, כשמשרות חלקיות שונות, כמו ילדים בצד, זה מפחיד. וכל זה רק על פי רצונך, אתה בעצמך מחליט מה אפשרי, מה מביש, היכן הגבול, החוצה שאתה מפסיק להיות יוצר והופך לסוס טיוטה בלבד. לא אומן, כי אומן נשמע גאה, הוא איש עסקים, מקצוען, גם אם אין לו חשק, אין דמיון. בשבילי, אפילו יותר טוב להיות גרפומן (אגב, אין דבר מביש, אם לשפוט לפי התרגום המילולי, אין דבר כזה - חובב כתיבה הוא לא מטורף, לא פפראצי, ואפילו לא חובב.) מאשר אדם עצלן עם הזדמנויות וכישרונות גדולים. בשבילי, עדיף להתפרנס מלעשות את מה שאתה אוהב, ולא לחכות עד שמצבך הכלכלי יאפשר לך, עד שילדיך יגדלו או שבעלך יעמוד בזה.

יצירתיות היא לא תחביב, היא אורח חיים, ובכל מה שהיא מתבטאת בו, בין אם זה עיתונאות או תפירה צולבת, העיקר כאן הוא התמדה ועבודה קשה. גל של הצלחה, אולי, יקלוט אותך, שמך יישמע בכל הארץ, אתה תתפרסם, הקריירה שלך תתקנא …

עם זאת, בעוד חודש -חודשיים הם ישכחו. אם אתה מוכן לזה, קדימה ועם השיר, המתן לרוח הזנב! אחרת - עבודה, חריקת הלב שלך, ספוגה בזיעה, משפשפת את כפות הידיים בסיפוק. "לא יום בלי שורה!", כמו שאומרים, "הנשמה חייבת לעבוד!" מחברים שונים, ז'אנרים שונים, אך המשמעות היא בלתי מעורערת - מה שמסתובב בא.

מוּמלָץ: