אמא גליה
אמא גליה

וִידֵאוֹ: אמא גליה

וִידֵאוֹ: אמא גליה
וִידֵאוֹ: אמא של גליה - סיפור מרתק של ילדה אוטיסטית! 2024, מרץ
Anonim
אמא גליה
אמא גליה

בהמולה של יום העבודה, שוב אני תופס את מקלט הטלפון, שכמעט ואינו עוצר במהלך היום, וקול ילדותי קולני, ללא שום הקדמה, מודיע בקול רם ובשמחה:

- אמא, זאת אני. באתי. </P>

שאלה טבעית מסתובבת בראשי,"

אולי הלכתי לעבודה, והשארתי כמה שעות בשבוע למשפחה, אבל לא באותה מידה שאני שוכח שיש לי בן מבוגר, לא בת. ואם קורה שכלתי מתקשרת אליי, אז אני מזהה אותה לפי ההפסקה שהיא עושה לפני שהיא מדברת. היא קצת מהרהרת אילו מילים יש לומר תחילה היום, "אמא, זאת אני" או "שלום, זאת אני". המשפטים שלה משתנים בהתאם לאופן שבו היא מתייחסת אלי כרגע: היא אוהבת אותי או כועסת עלי.

לשני העובדים האחרים יש גם בנים, אגב, הם עדיין לא נשואים.

אין לי זמן לעשות ניתוח מפורש של המצב המשפחתי של כל העובדים, כשאחד מהם, שרואה את מבטי המבולבל ואת מקלט הטלפון המורם, כמעט ניגש אלי במבט תוהה ומתנצל:

- מישהו לטלפון?

וכמעט מיד החיוב:

- זה אני.

בשקט אני מעביר לה את הטלפון. ממש שלה.

- טניה, טאנצ'קה, הגעת? קולה נשמע אפילו מאושר יותר מאשר בקצה השני של הקו.

- רגע, אני אצא אליך עכשיו.

ואז הביטוי כבר מופנה אליי:

אני לא אעדר הרבה זמן, נכון? הבת שלי הגיעה.

- כמובן, לך, גלינה אנטוליבנה היקרה.

עבדנו יחד כל כך הרבה זמן, וכמו שאומרים לנו זרים, שאנחנו, הרוסים, מנסים לחיות בעבודה, והם עובדים רק, לכן אני יודע כמה המילים האלה יקרות לה, שנאמרו בבחורה נחפזת. קול לתוך מקלט הטלפון.

אני זוכר את האישה הזאת כנערה. היא הייתה עצמאית מדי וידעה לעשות כל עבודה - נקבה וזכר, ולכן לא מיהרה להתחתן, וחיכתה שבעלה יתאים לה. אך כשראתה כיצד השנים עוברות, והנסיך עדיין איננו, החליטה להינשא לגבר גרוש. והכל נראה לא רע - בעלי סיים את לימודיו במכללה, קיבל דירת שני חדרים, היא ילדה את בנו.

אך רק שני ילדים (ילד וילדה) של בעלה, עזבו עם אמם לאחר הגירושין, החלו לעתים קרובות יותר ויותר להסתכל על האור בדירתה של גלינה. היה להם רע עם אמא שלהם. דירתם בת שלושה חדרים הפכה בשקט לדירת שני חדרים, שבה השתו משקאות אלכוהוליים מאוחר אחרי חצות וקולות שיכורים נשמעו.

ואז שמענו מהגלי שלנו:

- בנות, אני כנראה אקח את הילדים לבית שלי לעת עתה. אחרי הכל, הם עדיין רק בני עשר. סליחה עליהם.

ואז, כבר תקווה ביישנית לכמעט הבלתי ניתנת למימוש:

- יתברר להחליף דירת אמם. תן להם שיתוף, מתישהו.

אבל ה"יום אחד "הזה לא קרה עד עכשיו. כל החמישה ממשיכים לגור בדירה שהקצתה המדינה למשפחה בת שלוש נפשות, המונה כיום פחות משישה מטרים לכל תושב. ובדירה של אמם-הקוקייה, אחיה שחזרו מהכלא החלו לחיות. האם עצמה (אם עדיין אפשר לקרוא לה מילה כה גבוהה) הלכה לשוטט ברחבי העולם בחיפוש אחר הרפתקאות על ראשה. מדי פעם אפשר למצוא אותה בשוק במעיל שנתנה לה גלינה עם ילדיה כדי שלא תקפא.

לא הכל הלך חלק עם הגעת הילדים למשפחה. תמיד נראה לילד שיש לספק לו הכל על מגש כסף. אבל במשפחה הזאת לא היה כסף לדברים יקרים, והיה רק את החום של הנשמה הגדולה של אישה שבירה. וכמה ערבים בילתה בשיחות עם הילד, בניסיון להסביר לו מהם ערכי החיים, כפי שהבינה אותם בעצמה.

היו פחות בעיות עם הילדה, ואמא של גליה הייתה הראשונה שאליה חשפה את סודותיה הנערות.אבל, כל הזמן חותכת אוזן, יבשה - "דודה גליה", מילד אותו לא גידלה סתם, אלא הכניסה לתוכו חלק מנשמתה, בנבכי הנשמה הזו, בתחתיתה, אורב עצב שקט.

הבעל העביר לחלוטין את גידול הילדים על כתפיה של אישה זו, שהייתה רגילה להיות אחראית לכל דבר. כמה פעמים הקשבנו לסיפורים שלה על הטריקים של הילדים, ולסיכום, משפטו של הגבר האהוב של בעלה: "זה אתה שקלקלת אותם כל כך", שאף גרם לנו להרים את הגבות בהפתעה.

ואם נוסיף לכל מה שבנו שלו גדל בקרבת מקום, ילד מבוקש מנישואים מאוחרים. ילד שרצה לתת הכל. ואת זה אי אפשר לעשות, כי יש לחלק אותו לשלושה.

הרבה נפל בחלקה של האישה החביבה והעוזרת הזו תמיד. היא נאלצה לשכב על מיטת בית חולים, שם היה שלט, מוצפן על ידי רופאים, אך מזמן מפוענח על ידי מטופלים, עם שם כל כך נורא - "סרטן" ולאסור על עצמה אפילו לחשוב שארבעת אלה שנותרו בדירה יכולים להיות יתומה ביום אחד. וכנראה, האיסור הזה עזר לה להתמודד גם עם המחלה הנוראה הזו ולחזור לעבודה.

ולנקבה שלנו:

- גליה, עכשיו את בעצמך זקוקה לעזרה והאוכל טוב, ואתה מאכיל ילדים של אחרים עם אמא חיה.

גליה רק אמרה:

- אני כבר מרחמת על עמליי. ועכשיו הם כמעט מבוגרים.

ואז היא הוסיפה בשקט:

- כן, אני רגיל לזה.

יחד איתה עברנו תקופות של אינפלציה, כשהיינו צריכים ללכת לעבודה אבל לא לקבל תשלום. אחר כך משכו מנהיגי החברה שלנו בכתפיהם בהפתעה: אין כסף. ובכן, מה אתה רוצה. ולא רצינו שום דבר לעצמנו, היינו צריכים להאכיל את הילדים. פשוט לא הייתה לנו הזכות לחזור הביתה עם שקיות ריקות.

וזה נמשך יותר מחודש, לא שניים. עם תשלומים קטנים בסכום של מאה או חמישים רובל, שעבורם אפשר היה לקנות רק לחם, אבל עם תורים ארוכים בקופה, שם הם נמסרו, והיכן הכי חסרי סבלנות עם "גסויות", במובן המילולי. של המילה, טיפסו מעל ראשם להיות הראשונים, חיינו למעלה מארבע שנים.

לא, אלה לא היו תקופות המהפכה או המלחמה הפטריוטית הגדולה - אלה היו תקופות הפרסטרויקה, זה היה במחצית הראשונה של הניינטיז.

עכשיו הילד והילדה כבר בני תשע עשרה.

הילד עדיין לא התקשר לאמא שלה. והילדה….

טוב שבנות גדלות מוקדם יותר.

מוּמלָץ: