ארץ קשת

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

(המשך, התחלה)

ואז שוב נשמע מהומה, רעש, קולות פרחים נשמעו מהחממה, ספרים מהמדפים החליפו ביניהם כל מיני מחשבות ואפוריות, צנצנות זכוכית ובקבוקים נתקלו אחד בשני ובמקביל ריבו נורא.

קדימה, אני אראה לך משהו.

כשהם יוצאים מהאולם, הם שוב מצאו את עצמם במסדרון ארוך. אבל זה עבר, ולפני ליסה ראתה את האור, אך לא הצליחה להבחין בתמונה המדויקת, כי הכל היה מטושטש. הם התקרבו לכניסה, והזקן אמר:

- כאן ניפרד ממך. אתה תלך קדימה, כי אתה תמיד הולך רק קדימה, ואני חוזר אחורה. אני חייב לחזור אחורה עכשיו.

- לאן אחורה?

- איך, איפה? לבית המרקחת שלי. אחרי הכל, מישהו צריך למכור תרופות לאנשים ולהציל אותם מכאבים. מתישהו גם אתה תעשה את זה. אבל אתה לא צריך את זה עכשיו. האושר שלך טמון במקום אחר. והאושר שלי יחד עם הבועות והפרחים שלי, ספרים ותרופות. לכל גיל יש מטרה משלו. לכי, ילדה, ואל תפחדי מכלום. אחרי הכל, אם הפחד חי בך, אז בחיים האלה לא תשרוד. תמיד תסתכל קדימה ואל תפחד לעשות טעויות. אגב, בכל הנוגע לתה …

והוא שלף תרמוס קטן מכיסו והושיט אותו לליסה.

- זה לא רק תה. זו לחות מחייה שתעניק לך כוח וביטחון עצמי. כאשר התה נגמר, תמצא את עצמך בסביבתך הרגילה. בינתיים, שעה טובה.

והזקן נעלם לפתע באוויר.

"ניסים!" חשבה ליסה וצעדה קדימה. הייתי צריך לעצום עיניים מהאור המסנוור. כשפתחה אותם ראתה מולה עיירה צבעונית. היו שם הרבה פרחים, אנשים קטנים ובתים צבעוניים. הייתה עיר קשת מעל העיר. יתר על כן, היא חייכה בעליזות, ואם אחד הגברים הקטנים מעד לפתע או מכה במשהו, הרימה אותם בידה הבלתי נראית והניחה אותם במקום הנכון. "איפה אני?" - חשבה הילדה.

אבל אז משהו פגע ברגלה ונפל על הנעל שלה. היא הורידה את ראשה. והיא נאלצה לעשות זאת, כי כל הגברים היו קטנים.

- איזה סוג עץ העמידו כאן? ראית, קובריק?

- אגב, זה לא עץ. וזו אני, ליסה, שמי.

ואז קפץ האיש הקטן באימה, בכה והחל לקרוא לעזרה. חבריו הגיעו בריצה והחלו להסתכל על הגיבורה שלנו בהפתעה.

- כן, זאת ליזה, - פתאום נשמע קול מאיפשהו. ליסה הסתובבה וראתה סנאי קטן, שצוחק, קופץ על רגל אחת.

- ובכן, הוזהרנו שהיא תופיע היום, ושוב עשית מהומה.

- כן, אגב, זה נכון. היי! - וגבר מצחיק קטן בכובע מצחיק שחצה את עיניו הכחולות הענקיות פסע לעברה.

- היי! מי אתה?

- אנחנו תושבי ארץ הקשת. היא שולטת בנו ועוזרת לנו בכל דבר.

ופתאום כולם הרימו את עיניהם. קשת חייך חיוך טוב לב ובירכה את ליסה, הרעיפה עליה מזרקה של כוכבים בהירים.

- שלום, קשת! אני לא יודע איך הגעתי לכאן ולמה, אבל איכשהו הגעתי.

- פשוט דבר לא קורה בחיים. ואתה כאן מסיבה מסוימת. אז זה נועד, - הקול החם של הקשת נשמע מלמעלה.

"זה נכון," השיבה ליסה.

נשלחת לכאן רק כדי לצפות. ליתר דיוק, להתבונן ולהסיק מסקנות משלכם ממה שהוא ראה. קדימה, ילדה, ואל תפחד. זכור, אתה לא לבד.

ואז ליזה שמה לב שהגברים הקטנים הפסיקו לשים לב אליה ויצאו לעניין שלהם. חלקם בנו בתים, אחרים נשברו, חלקם שרו ורקדו, אחרים קוטפים פירות שמהם התפוצצו העצים. וליסה הגיעה למסקנה הבאה: מישהו בחיים הזה יוצר משהו, ומישהו פשוט הורס אותו. והיא המשיכה. היא התחילה להיתקל בבתים פחות ופחות. ואז היא הייתה על המגרש. לפניה שכב שדה עצום של חיטה מוזהבת. אבל היא מוארת על ידי השמש, פרגים ודגנים הלכו והתדלדלו, דבורים זמזמו והיה ריח של מתיקות פרחים. ליזה הלכה על פני השדה, כשפתאום שמעה את הקולות התובעים של מישהו.היא הורידה את ראשה והבינה שדרכה על נמלה.

כולם הולכים לכאן, אתה יודע. הם רק מוחצים אותך. ואתה ממשיך לעבוד ולעבוד ואף אחד לא יודע למה.

- תפסיק לקטר. ידוע מדוע. כך שבחורף היה חמים ונעים, כך שיהיה מה לאכול. ואז אתה תישן כל הקיץ, ואז תמות מרעב.

- סליחה, דרכתי עליך בטעות.

כולכם אומרים את זה, אבל אתם דוחפים את כולנו. אם אנחנו כל כך קטנים, זה לא אומר כלום.

- כן, עצור אותך, על ידי אלוהים. זאת ליסה. אתה לא מזהה אותה?

- לא. באמת, שלום, ליסה.

היא כבר לא הופתעה מכלום, או יותר נכון, היא ניסתה לא להיות מופתעת ממה שראתה. לכן היא ענתה:

- היי!

- בוא ובקר אותנו.

תודה על ההזמנה, אבל אתה כל כך קטן שאני לא יכול.

- ואתה רק עוצם את העיניים ומדמיין שאתה בגודל שלנו. רק דמיין זאת בבירור.

ליזה עצמה את עיניה ולפתע אוזני החיטה עפו למקום כלשהו, השמש נעשתה פשוט ענקית, והשמיים היו חסרי גבולות.

- ובכן, אתה רואה כמה הכל פשוט, - היא שמעה בבירור את הקול החזק של מישהו, שנראה לה עד לא מזמן רק חריקה.

ליסה פקחה את עיניה וראתה עיר אדמה ענקית עם בתים קטנים רבים ונמלים מתרוצצות. הם לא נראו לה כמו חרקים כלל, הם היו כמו אנשים.

- תבוא ותבקר אותי. אבל קודם כל, בוא נלך לחנות, אחרת המקרר שלי כנראה ריק לגמרי.

כשהלכו קצת קדימה, ראו את השלט "מוצרים" והלכו לשם. היו אורז קטן, חתיכות פרי ופרחים, ארוזים אחד בכל פעם. אבל כל זה לא נראה קטן. אחרי הכל, ליסה עצמה הייתה קטנה עכשיו.

"אני לא רעבה," אמרה.

- ובכן, לא, נהוג להתייחס לאורחים שלנו.

לקחו את כל מה שהם צריכים, ומשלמים כאן לא בכסף, שליזה הופתעה ממנו מאוד, אבל במילים טובות, הם חזרו הביתה. זה היה בית קטן עם גג עשוי חתיכת עלה כרוב, היה כל מה שאתה צריך. והמיטה, והשולחן והמטבח. לאחר ארוחת הערב הודתה ליסה לנמלה על האירוח ונרדמה. היא לא התעוררה עוד בביתו הנעים, אלא על המגרש. אגב, לפני שנרדמה, היא החלה לחשוב על כסף, על מה שהיא תצטרך לקנות כשתחזור. וכך היא יצאה מהמצב הילדותי של מיידיות וטוהר, ודמיונה אכזב אותה.

היא קמה, התאוששה והמשיכה הלאה. אבל כשהיא מרגישה צמא, היא נזכרה בתרמוס שהזקן נתן לה. היא שתתה לגימת תה וממש הרגישה עליזה יותר. אבל אז נעלם השדה, והיא שוב מצאה את עצמה על הכביש. היא הלכה לאורך הכביש קדימה, אך לא הבחינה מיד שהיא צועדת לאורך חוף הים. השמש זרחה בבהירות, פני השטח הטורקיז העדינים של האוקיינוס נצצו בקרניה, הרוח בקושי רשרושה בכפי דקל ענקיים והתעסקה בחול הלבן והרך. שיחי ורד תה מעולים, דליות לבנות, אירוסים אלגנטיים ורקמלנים ורודים מילאו את הכל מסביב בניחוח עז. האוויר התמלא בניחוח קוקוס עדין, בננות מתוקות, מנגו אקזוטי, פפאיה ותותים עסיסיים. יאכטות לבנות שלג התנדנדו בשקט על הגלים הירוקים, והשחפים השתזפו בעייפות על המפרשים הקפואים. היום היה שקט ומנומנם. נראה שהכל שוקע בשינה רגועה ומדודה. החוף הבתולי היה ריק. אפילו אפשר לזמזם את היתושים ואת צעדיהם השקטים של צב הזוחל על החול. תוכים צבעוניים גדולים ולמורים קטנים התנמנמו על גפני דקלים, וזיקיות מהירות נעו בעצלתיים בין הדשא הירוק הרך.

השמש הייתה בשיאה וזוהרה ללא רחמים עם קרניה. רוח ים חמה בקושי מורגשת הסעירה את שיחי הוורדים וריח עדין של פרח מלכותי נשמע באוויר. החום היה צמא מאוד, והיא שוב השתמשה בתרמוס. לא היו כאן אנשים. וליסה הבינה שהיא צריכה לעבור את שלב הדמיון הזה בשתיקה, לבד. אתה רק צריך לחשוב ולהרהר. ואז ראתה יאכטה ענקית עוגנת לחוף. היא התקרבה. היאכטה הייתה ריקה. ליסה עלתה לסיפון, והיאכטה נשאה אותה בעדינות מעל הגלים.הם הפליגו תקופה ארוכה, אך ליסה הבחינה במיוחדות אחת: בארץ הזו, ארץ הקשת, מעולם לא החשיך. היה כאן דמדומים, אך מעולם לא היה לילה. לפתע עצרה היאכטה, ליזה עלתה לחוף, והסתובבה, ראתה איך הים, הספינות וכל הנוף המופלא - הכל נעלם.

היא לא יכלה להבין בשום צורה היכן היא נמצאת, התמונה הייתה כל כך מוזרה. לפניה שכב מדבר עצום. היה רק חול מסביב ופה ושם נראו קקטוסים. היא ראתה קרון וגמלים עמוסים במשהו. היא התקרבה. נהג הגמלים בירך אותה בנימוס, קרא לה בשמה, היא כבר לא הופתעה, והזמינה אותה ללכת איתם, כשהיא מזהירה שנגמרו להם המים. על כך השיבה ליסה שיש לה תה. והם יצאו לכביש. היה רק מדבר אחד מסביב, לא הייתה נפש חיה אחת, אין נווה מדבר, לא צמחייה. מדי פעם התבקשה ליזה תה, ועד סוף הטיול נשאר רק חצי מהנוזל בתרמוס.

"אנא עזרו לי, אני בוערת בשמש, בקרוב אייבש," שמעה ליזה קולו של מישהו.

במבט קדימה ראתה קקטוס קטן בוהה בה ברחמים. היא שפכה אותו מהתרמוס שלה והיא התעוררה לחיים. אך לפתע התמונה החלה להשתנות, והם מצאו את עצמם בבזאר המזרחי. מספר עצום של אנשים, כולם צועקים משהו, אבנים יקרות נוצצות מסביב, וזהב זורם כמו נהר, קוסמים מראים את מספרם.

- האם זו גם ארץ הקשת? - שאלה ליזה את נהג הגמלים המוכר.

- כן, רק בגילוייו השונים.

ליסה עצמה את עיניה לרגע והתעוררה במקום אחר. היה חשוך ושקט מסביב. הייתה רק אנקה. בחושך היא הוציאה ורד, שעלי הכותרת שלו נפלו ללא רחמים. ליסה פתחה את התרמוס והבינה שאם תיתן כעת את הטיפה האחרונה לפרח, החזון יתפוגג. אבל כשהביטה שוב בשושנה, הבינה שהיא זקוקה לנוזל הזה הרבה יותר. היא תשרוד ותפרח הלאה, וליסה פשוט תיעלם מהאגדה. היא נאנחה ושפכה את המשקה שנותר על הפרח. הוורד התעורר מיד לחיים, הניף בהכרת תודה את עלי הכותרת האדומים והתאדה.

ופתאום ליזה טסה לאנשהו. היא טסה במשך זמן רב, אך לא הצליחה להבין היכן היא נמצאת. כוכבים מיהרו להסתובב, בהירים ולא כה בהירים, כוכבי לכת הקיפו, ועננים העיפו אותה מאחד לשני. ליזה התעוררה באותו רחוב גשום, עדיין טפטף, אבל זה לא היה כל כך מגעיל, היא כבר רצתה לחיות ופשוט להתקדם. הגשם כבר לא נראה כל כך עצוב, והיו עוד מטריות ברחוב. ליסה הסתובבה בתקווה לראות בית מרקחת מוכר, אבל היא לא הייתה שם. היא נעלמה. נעלמו הזקן המסתורי, בועות מצחיקות, פרחים חינניים וספרים סקרנים. באתר בית המרקחת היה בית רגיל, חסר ייחוד.

נראה ששום דבר לא השתנה. אבל ליסה עצמה השתנתה. היא הבינה מה היא רוצה: חום, חיוכים ופגישות. והיא בכלל לא צריכה את הקור, השמש והפרידה. והיא התקדמה קדימה, מרימה את ראשה בגאווה, לא מפחדת להירטב בגשם, לא מפחדת מכלום. הפחד שלה נעלם. היא הבינה שהעיקר בחיים האלה הוא לאהוב, להעריך ולתת אחד לשני שמחה וחיוכים.