תעלולי בית הספר של הכוכבים: סיפורים מהחיים

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

גם לאלה שנקראו חנונים בילדות במשך שנים ודאי שזכרו סיפורים על מעשי קונדס בבית הספר. ולכוכבים של רגעים כאלה, כמובן, לא היה אחד או שניים - רבים מהם רצו להיות באור הזרקורים מאז ילדותם. לפני תחילת שנת הלימודים החדשה, אנשים מפורסמים, יחד עם "קליאו", חזרו לילדותם וזכרו את תעלולי בית הספר שלהם. וכך, חיי בית הספר של הכוכבים.

ואדים גליגין, שואן:

- הייתה לי ילדות חלוצית בהירה. אני זוכר היטב את התקופות האלה ואני אפילו זוכר את החוק הראשון של אוקטובר עד היום. בכיתה ה ', כשהייתי יו"ר מועצת החוליה, במהלך איסוף נכסי החוליה, חבר הציע את מועמדותי ל"תפקיד "יו"ר החוליה. הם התייעצו ואישרו אותי פה אחד. והנה התחלתי לרדת: תפקידי כללו את קבלת תלמידי בית הספר כחלוצים. אני זוכר היטב איך הגיעו אלי בנות עם חזה שכבר היה מסומן, וכולן היו מבוגרות ממני. היו לי כמה שאלות מסובכות אליהם.

עשיתי פרצוף אבן, ובהסתכלתי עליהן בלהט, שאלתי: "ספר לי את שמות הפטרונימים של חברי הפוליטבירו של הוועד המרכזי של ה- CPSU". אגב, לא כולם עברו את המבחן הזה. אחר כך אני וחבריי נהנינו מזה.

אלכסנדר אולשקו, שחקן:

- בראשון בספטמבר בשיעור הראשון מיד הלכתי לאיבוד על הקו. לפי המסורת, בפעמון הראשון תלמידי תיכון הרימו אותי בפעמון ונשאו אותי למקום כלשהו. והם לקחו אותי לשיעור לגמרי לא נכון. ואז אף אחד לא הבין כלום. וחשבתי, דבר מוזר, בית הספר הזה. אני אוהב את מה שהם לובשים בבית הספר. אבל איפה השיעורים? אני לא מבין …”המורה הסתכלה עלי ושאלה:

- ילד, מי אתה? ואיפה?

אני סשה. הגעתי לבית הספר …

אחר כך לקחו אותי כשלושים דקות לשיעורים שונים, עד שנתקלנו באמי ובסבתא שלי, שבכו במסדרון. ואז הגעתי לעצמי למסקנה העיקרית הראשונה: לעולם לא אאבד בשום מצב חיים. המסקנה השנייה שעשיתי בשיעור הראשון בחיי. זה היה "שיעור בשלום". קיבלנו פריימרים. ובעמוד הראשון הייתה תמונה של הכיכר האדומה. אז הבנתי שאגור במוסקבה.

ולריה, זמרת:

- הייתי התלמיד המופת ביותר בכיתה: לקחים מצפון, מדליית זהב … אנשים כמוני נקראים חיוביים לבחילה. אבל תמיד אהבתי ליהנות. יום הלימודים הזכור ביותר היה טקס הסיום. הכיתה ואני ארגנו סוג כזה של מערכון. התכנס באולם הכינוסים ועשה פרודיה על מורים. כל בוגר קיבל את התפקיד של מורה. הצגנו כמה מהם בצורה לא ברורה, וחששתי שמישהו לא יבין את ההומור. אבל כולם צחקו. ואחרי הבמה נתנו למורים שלנו תכתיב. מי שיכול, וכתב.

המצחיק היה שרבים כתבו את ההכתבה בטעויות. אבל באותו ערב נתנו לכולם תואר A. והמורים שלא עשו טעות אחת קיבלו את A עם פלוס.

אנפיסה צ'כובה, מנחת טלוויזיה:

- לא ממש אהבתי את בית הספר. והמורים לא אהבו אותי בגלל עשתונותי. מעולם לא צייתתי, עשיתי כמה מתיחות, לדעתם. אפילו הייתה לי פתק ביומן "שברתי את הקיר במסדרון". למרות שזה לא היה ככה בכלל. באולם בית הספר שלנו הותקנה מחיצת דיקט כדי שהילדים לא ירוצו בזמן ההפסקה. זה היה משעמם בהתחלה, אבל אז גילינו שאפשר להקיש על דיקט. והמורה חשבה שאני בועט ברגל במחיצה. היא הרגישה שאני "שובר את החומה". ואז זה הגיע מההורים …

באופן כללי, הכל לא היה רגוע בבית הספר שלי.אפילו נשף בתיכון, וזה נכשל. הגעתי בשמלה יפה, עם שיער, איפור, באופן כללי התלבשתי. ומה אני רואה? לבחורה אחת מכיתה מקבילה יש אותה שמלה בדיוק כמו שלי.

הייתי צריך לשנות בדחיפות למה שיש לי. לבשתי מכנסיים מגוחכים, כובע, באופן כללי התלבושת הייתה, בלשון המעטה, נוראית. אגב, אחרי אותו ערב לא לבשתי שוב את המכנסיים.

איגור צ'פורין, מעצב:

התנהגת יפה בבית הספר?

	כן! היא הייתה ילדה למופת.
	לפעמים היא הייתה שובבה, אני חייב להודות.
	היא הייתה חוליגן ידוע לשמצה.

- הייתה לי חוליגניזם עיצובי כזה בבית הספר. תמיד הייתי נורא נגד מדי בית הספר. ליתר דיוק, לא נגד העובדה שאתה צריך ללכת במדים, אלא נגד המדים הסובייטיים האלה. תמיד רציתי להתלבש יפה, אבל המדים הסטנדרטיים והמשעממים האלה … אז שיניתי אותו כל הזמן: פירקתי אותו וקיפלתי אותו בדרכי שלי. בהתחלה המורים התנגדו לזה, ההורים נקראו, אבל אחר כך הם התפטרו. לא רקמתי את צורתה בזהב ובחרוזים, להיפך, אצלתי הכל. אחר כך כולם התרגלו ואפילו ציפו שצ'פורין יעלה אחד חדש.