ענן בחצאית

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

זהו חתירה נצחית לעצמאות ולמצוינות. האם זה בלתי ניתן להשמדה? אני שונא את זה כשהבוסים צועקים עלי. קודם כל נדחקתי לאגרוף זעיר, ניסיתי להפוך לקטן, קטן מאוד, כדי להידחק לסדק כלשהו כמו ג'וק. אולי אף אחד לא יבחין ביצור כה זעיר. הטקטיקה הזו התאימה לי, גבר שמעולם לא רצה כיסא נוח או תיק כבד של מישהו. תנו לאחרים לקחת אחריות מלאה ולייסר את עצמם במענה לשאלות קשות. ואני פשוט מזמזם בשקט מתחת לנשימה, אני אבנה את הבתים הקלילים והצבעוניים שלי על שולחן העבודה. עד, מתחת למבט הלוהט של הרשויות, העיתון מתחיל לעשן. ואז נשאר רק להתמוסס במהירות ובלי עקבות באוויר כמו הפיה מורגנה. אם אין אדם, אז אין שום בעיה. ואין צורך לשופר על זה. ומחר, בשעה 8:00 בדיוק, אגיע שוב לישיבת התכנון עם תמימות בעיניים?

עמיתיי היקרים, שהבינו שאני פשוט לא מסוגלת לדברים מגעילים מטבעם, שמחים בכנות על הצלחותיי, כועסים כשאני נופלת מחסד אצל הממונים עלי, הם באים בשמחה לעזרה בעבודתי. אבל רק בגבולות המשרד הצנוע שלנו לששה"

הדבר המעניין ביותר הוא ש"האהובים "והעובדים הטובים ביותר, שזכו במשרדים אישיים עם ספות רכות, מחשבים מפוארים ו"מאות" חורקים, אינם טובים ממני כלל. העובדה היא שאף אחד לא שם לב לטעויות שלהם. נראה שנקבים אלה אינם קיימים בטבע, גם כאשר המשרד, באשמת חיית מחמד, מפסיד מיליוני דולרים בהתדיינות משפטית. זה משהו כמו עלויות ייצור, חושבים הבוסים, מלטפים בחיבה את "ילד המוח" האומלל על הראש ומתגמלים אותו בסכום כסף גדול נוסף: "הו, יקירתי, האם עברת לחץ כזה כאשר נתבעת?"

ובכן, מה איתי? אני שותק, מהנהן בראשי לכל דבר. אתה יכול ללעוג כמה שאתה רוצה ולתרגל עלי שביתות אסורות. זה מספיק … מה לבחור עם הנשק שלך? לִצְרוֹחַ? לא יעבוד. בכך הם אדונים, הם ישתנו. הִתפָּרְצוּת זַעַם? וזה מוכר להם, הם רק ישמחו. אני לא יודע איך לעשות דברים מגעילים. המשמעות היא שהם זקוקים למשהו שאין להם כלל, ולעולם לא יזדקק להם. ואני יודע מה זה?

חיוך! כן, חיוך אנושי רגיל. אדיב, חם, משמח, עד למעלה בפה.. כל כך כנה ומבין ואוהד?

ובכן, ההזדמנות לא איטית להציג את עצמה, ומהר מאוד. עוד קריאה לשטיח. הבוס, כמו רכבת שליחים, כולם מבריקים ועוצמתיים, שעושים עינויים בזלזול, לאט לאט יצא לדרך, מתמתחים ומתפשטים, כאילו בעל כורחו, התחיל להוציא את המילים: "למדתי את הפרויקט שלך והבנתי שלא עבדת טוב על זה. " ידעתי: עכשיו הוא יתנפח, יתחמם כמו ברזל, ואז הכל בתוכו ירתח. כשהוא מצית את עצמו, הוא ממהר שוב לאורך המסילות המגולגלות, מוסיף מהירות, ואז, כשהוא לא מסוגל לשאת אותו, הוא יתחיל לשחרר אדים צורבים, תרסיס של מים רותחים יעוף, ולבסוף, תשמע שריקת אוזניים. וברגע זה אסתתר בפח האשפה שלו ושם אפזר בשקט את האפר מהסיגריה שלו על ראשי? לא משנה איך זה! לא חיכיתי שהוא יתלקח. וכאשר הצ'יף השתתק מעט, לקח ריאות אוויר מלאות כדי לנחור בבוז, חייכתי אליו! חיבה וצלולה, כמו השמש עם עלות השחר, מביטה באומץ היישר אל תוך עיניו. הצ'יף קפא בחצי אנחה, פיו נפרד. "כן אתה צודק בהחלט !?" - נחפזתי בשמחה על פני הרכבת, ושיחקתי בדגל חיוך בהיר. "עם זאת," - אה, באיזה עונג השמעתי את המילה הזו, כאילו יצא לישון באופן טבעי ובטבעיות מסילות רעל עם פיצוץ מחריש אוזניים. אם תספק לי את המכונית בזמן, לא היית צריך לחפש שותפים חדשים לפרויקט שלי היום. ולחברה יהיו גם הזדמנויות חדשות אם אעבוד על מחשב חדש. בנוסף, יהיה צורך לשנות את העיצוב, לנסות לעבוד עם טכנולוגיות חדשות …

חייכתי וחייכתי, עכשיו קצת מתנשא, קצת מתנשא, כמו מורה אהוב עם תלמיד מצוין. ועם נימת חונכות, היא הראתה במחוות קשות אילו יתרונות כספיים מחכים לחברה כתוצאה מהפרויקט שלי. המפקד שתק. הוא היה המום ונראה היה שהוא קצר יותר. הוא ישב על כסאו, מהורהר, מהורהר. ובכן, בינתיים, הוא היה ב"נסיגה "שעזבתי בכבוד וחיוך מנצח על שפתי.

הוא מעולם לא ניסה לצעוק עלי שוב. נכון, אחרים ניסו. אבל שוב הם פגשו את החיוך שלי על הפנים. נהייתי שונה. בפנים, השלום התיישב בנשמה. ענק וחם. נתתי לכולם בהנאה רבה.עמיתי במשרד בירכו אותי בשמחה. כמעט הפכתי לחיי המסיבה.

וההנהגה? הם פשוט הפסיקו לשים לב אלי. נפל לי המקום. לא היתרונות שלי, לא החסרונות, לא הניצחונות, או הטעויות כבר נדון בישיבת התכנון. הבוס בדרך כלל הפסיק לקרוא לי אליו. הוא החל להגיע למשרדנו בעצמו כאשר היה צורך בייצור לתת הזמנות כלשהן. לפעמים הוא דיבר איתי בטלפון אך ורק לעבודה. ניסיתי להתבדח איתו, סיפרתי לו בדיחות, ביררתי לגבי בריאות ורווחה במשפחה. אבל האדם פשוט סירב ליצור קשר. הוא ירד עם ביטויים שגרתיים ולא רצה להראות את אנושיותו בשום צורה.

המשכורת שלי לא הועלתה. לא נתנו לי מחשב חדש. בכל אופן, הרגשתי כאילו לפני הכוס העבה של הטרריום, בטוח לחלוטין. הסתכלתי מהצד, מי יאכל את מי ולא נחנק. מי ייתן את הרעל למי. והיא ביצעה את עבודתה בשלווה. עמיתי עצבניים ומדוכאים הסתובבו בשקט. ולא התעניינתי כל כך ברכילות ובמאבק השלטון, שלפתע התלקח במשרדנו בכוח חסר תקדים. הצ'יפים החלו להישבע כבר בינם לבין עצמם. אבל אני, לעומת זאת, נהנה מהשקט והחופש הבלתי צפוי, יכולתי לעשות מה שאני רוצה. איחור לפגישת התכנון: ממילא איש לא ישים לב לכך. לברוח בשעות העבודה איפשהו בעניינים הדחופים שלי, כי אני עדיין עושה עבודה נהדרת.

פתאום, השותפים לפרויקט הציעו לי הצעה מפתה - ללכת אליהם, יחד עם כל הרעיונות שלהם. התנאים היו מצוינים, והסכמתי. הרשויות כבר לא נזקקו לרווח או לפרויקט עצמו. הם הלכו והסתבכו יותר ויותר במריבות. עכשיו אני עובד בצורה פורייה מאוד במקום חדש. יש לי יותר ממחשב חדש וספה רכה במשרד שלי. יש את העסק הקטן שלי, שמחמם לא רק אותי, אלא גם שלושה מעמיתי. באשר למשרד לשעבר, הוא התמוטט כעת בבטחה לשני חלקים, שעל כל אחד מהם עמד אחד הראשים. הם חילקו את קרוביהם וחבריהם ביניהם, לאחר שפיטרו את "הסוסים השחורים". והשלישי, הממונה שלי המיידי, המעריץ הגדול ביותר של צעקות על כפופים, לא נשאר עם כלום. כיום הוא מתגורר בישראל ועובד כשומר לילה בסופרמרקט. לא, אני לא מתלהב. רק שהחיים מביאים לפעמים הפתעות מוזרות. זה אני גם לעובדה שלאחרונה שני הבוסים התחלפו אלי בהתעקשות. מוזמנים לעבודה. עם זאת, לעולם לא אפול על הפיתיון שלהם כעת.