וידוי סודי

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

הדלת הכבדה, המכוסה בברזל, נשענה קדימה בקושי, והיא יצאה מהערב הסוער הכפור לעולם אחר שעטף אותה בחום ובחושך למחצה שנוצרה על ידי להבת הנרות המהבהבת. נערכה תפילת ערב בכנסייה. קול הבס של הכומר, שקרא את התפילה, מלווה בשירת מקהלת הכנסייה, עטף את גופה וניסה להגיע למקום בו חיה הנשמה. בגללה, מי יודע היכן ממוקמת, אך לאחרונה כל הזמן מייבבת ומתחננת לעזרה, הגיעה לכאן היום לאחר שערורייה נוספת עם אהובה. בנווה המדבר הזה של אייקונים ונרות בוערים חיתה תקוותה האחרונה לעזרה. </P>

הניחה נר בוער בפמוט מול האייקון, הרימה את עיניה ופגשה בעיניה האמהות האדיבות של האם האנושית. גוש התגלגל בגרונה, עיניה לחות, וכילדה רצתה להיחבט בברכי אמה ולפרש בשקיקה את כל צרותיה, ושפתיה כבר לחשו בלי רצון:

- אם האלוהים, שמור,…. שמור, … אמור לי….. איך לחיות,…. כשאין עוד כוח לחיות.

"

לאחת, לבנות פנים, כבת שלושים או פחות, עם שערות קטנות ודקות שנאספו בערימה מאחור, היא החליטה מיד לא להתקרב. מה הוא יכול לייעץ לה אם הוא עצמו עדיין בתחילת הדרך הקשה הזו שנקראת "חיים". השני היה כבן ארבעים, אך נראה קשה מדי. והנה השלישי. עיניים רכות אדיבות, שפתיים מלאות, זקן רך והגיל קרוב יותר לארבעים וחמישה. אבל כשהיא ניגשה לקו שעומד בפניו, הבינה שאנשים רבים מנמקים כמוה. כשהיא עומדת בחלק האחורי של התור, היא תפסה את עצמה מרצון כשהיא חושבת:

- באמת, כדי להיפתח לאלוהים, אתה צריך לעמוד בתור? - אך ניסה מיד לגרש מחשבה חוטאת זו. - נתקעתי בחטאים, וגם שם - להיגיון.

אבל כמה מאמינים בבירור לא הבדילו בין הקו להודאה לבין הקו בחנות. אישה שמנמנה בשנות החמישים לחייה שרק שאלה:

- מי האחרון שראה את האב אלכסנדר? - כבר הלך לאורך קו המאמינים, ניסה לבקש מהם רשות להמשיך, בשל איחור ברכבת. ואני חייב לומר שהיא הצליחה. שוב מחשבה חוטאת בראש:

- אבל אם זה היה קו שבו העונשים על חטאינו חולקו, האם האישה הזו הייתה מבקשת להקדים את התור?

איך זה היה נשמע אז: "תן לי להוציא את העונש שלי מהתור"? ואף אחד לא יחשוב למהר לרכבת בזמן הזה.

היא חייכה וביקשה מיד סליחה:

- אלוהים, סלח על מחשבות חוטאות.

הייתי צריך לחכות בתור יותר משעה. בנוסף לאשה זו, ילדים הלכו אל הכומר ללא תור. הכומר כיסה את ראשו הקטן והבהיר באפיטראכילוס ולחש את דברי התפילה. הילדים דחפו את השפתיים בידו בגמישות ורצו במהירות הצידה. כאשר הגיע תורה להתוודות ורק שני צעדים הפרידו בינה לבין פניו הטובים של האב אלכסנדר, היא התבלבלה מיד איכשהו, ומחשבות כמו ציפורים מפוחדות עפו מכל ראשה. היא חיפשה בכאב: במה להיאחז, מאיפה להתחיל? מה החטא הגדול ביותר שלה?

שהיא חיה זמן רב תחת סוציאליזם, שהאמינה בעתיד מזהיר, בקומוניזם, ולא האמינה בכוחו של הכל יכול, לא האמינה באדון ישוע המשיח. העובדה היא שאם סבתא בחג אלוהי גדול גערה בה על הר פשתן שטף באותו יום, היא ענתה: "לאדון, סבתא, יש חג כל יום, ואנחנו אנשים עובדים, כשאנחנו עושים דברים כמו לא ביום חופש ".

מה החטא שלה? בעובדה שאחרי גירושין מבעלה השיכור, היא פגשה גבר ותשוקה שטפה אותה. בחייה הופיעה מערכת יחסים שבה התחילה להבין לראשונה מה זה להיות אינטימי בין גבר לאישה. האם זה חטא להיות איתו, לאהוב אותו, לרצות אותו? אבל היה חטא, היא ידעה זאת בוודאות, כי אלמלא זה, אז לא היו כל כך הרבה שערוריות ביחסיה עם האיש הזה, לא היו מבלים כל כך הרבה ערבים על מיון הקשר., לא היה ים הדמעות ההוא, מה שהיא שפכה.

והיא לא שמה לב איך דבריה במשך כמה דקות זורמים בשקט וחלק משפתיה אל האוזן החשופה, שהרכינה אליה את ראשו של האב.

"אבא, אני אוהב אותו מאוד, אבל נמאס לי מחזרתו המאוחרת הביתה, מהשקרים הקבועים שלו, מהקריעות הנפש וההבהרות האינסופיות האלה" מי צודק ומי טועה ", אמרה בלחש.

ופתאום היא קפאה על המילים שנשמעו מתחת לכיפת המקדש:

- או שאולי אתה עדיין לא אוהב אותו, אלא את עצמך … … ואתה, לא הוא, זקוק למערכת היחסים שלך?

והיא פתאום רצתה להסתתר מעיניו, מביטה אל תוך הנשמה.עין שהבינה הכל: נמיכת גופה מליטופי גבר וכל השבריריות, מערכות יחסים בנויות, שבבסיסן טמון פחד נורא מבדידות. ואז מבטו העמיק עוד יותר:

- האם אתה מתוזמן? …..התחתנת?

וזוהי תשובתה המונוסילבית:

- לא.

ואז השאלה המטופשת שלה:

- בשביל מה? אתה יכול לחיות ככה. עכשיו הרבה אנשים חיים ככה.

קולו הרך והמאלף של האב אלכסנדר המשיך:

- אבל אם אתם אוהבים אחד את השני, אז מה מונע מכם להתחתן? להופיע בפני אלוהים כבעל ואישה. אולי אז כל הקונפליקטים ייפתרו מעצמם.

וכאילו סיים את השיחה, הוא נזהר.

- בוא לכנסייה לעתים קרובות יותר.

הוא כבר הניח את האפיתראליון על ראשה וקרא את תפילת המניעה, אך השאלה לא עזבה אותה: "ומה זה …. הכל ….?" והיכן התשובות לשאלות שהעלו ביניהן במחלוקת האינסופית "מי צודק ומי טועה?" ולמה אם כן הייתה הנחישות הזאת בתור כה ארוך. אולי עדיף ללכת שוב לפסיכותרפיסט?

היא, עצבנית, עייפה ומותשת לגמרי, דחפה את הדלת הכבדה בחזרה אל העולם המטורף והמטורף הזה, והציצה בדלת האישה שעוד איחרה לרכבת. ברחוב היא נתנה פורקן לדמעות, משום מקום נשפכה בנחל. רוח קשה עם שלג הצליפה לה בפנים, אבל היא אפילו אהבה את זה, כי זה הסיח את דעתה מהסופה שהסתובבה בפנים והיתה חזקה וכואבת יותר.

- ובכן מה זה. לא נשואה, ואין על מה לדבר איתנו? - המשיכה לקונן.

עם פנים מוכתמות מדמעה, איכשהו לא רציתי ללכת להובלה. ולמרות שהדרך לבית לא הייתה קרובה, היא הלכה ברגל. או מהליכה מהירה, או ממחשבות חדשות שנולדות בראשה לאחר הווידוי, או מהעובדה שאלוהים באמת שמע אותה, אך ככל שהתרחקה מקירות לבני הכנסייה, היא נהייתה רגועה ורגועה יותר. בהמשך השיחה עם הכומר, לא הבחינה כיצד אמרה בקול:

- אבל בוא נתחתן! - אמרה וחשבה על זה בעצמה.

חתונה היא נדר, הניתן בפני אלוהים ואנשים, להיות ביחד כל חייך, הן בשמחה והן בצער. כל חיי … כל חיי … … כשהביטה אל הנצח הזה היא נבהלה. באותה נצח אהבה הייתה כמו ישו שנצלב על הצלב: ידיים מדממות, ענווה ושלווה בעיניים. כמו בתנ ך - אהבה אמיתית נמשכת זמן רב, רחמנית, לא מקנאה, לא מתגאה, לא מתגאה, לא זועמת, לא מחפשת את שלה (אבל את היתרון של אחר), לא מתעצבנת, אינו חושב רוע, אינו שמח על חוסר האמת, אלא שמח על האמת, מכסה הכל, מאמין להכל, מקווה הכל, סובל הכל.

כן, אבא צודק, זה לא קשור אליה. קל להסתדר עם אדם ליום אחד ואתה לא צריך לחשוב הרבה זמן, כי מחר אתה יכול להתפזר. וכדי לבחור שותף לחיים במסע ארוך - יש על מה לחשוב.

- תחשוב על זה! - אמרה לעצמה בנחישות, וכבר די התבוננה רגועה בחלונות החשוכים של דירתה.