איך לארגן מסיבה עם תקציב קטן

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

חווינו זמנים שונים, כולל לא פשוטים מדי. והם ספרו גרושים - ואיזה תלמיד לא סופר? לא, ההורים, כמובן, עזרו, אבל לא היה מספיק להכל, רק לצורך.

זה נראה עצוב, הא? אבל, למען האמת, לא היינו עצובים בכלל! הסוד פשוט - היינו צעירים! כמובן שחלמנו על חיים אחרים, ידענו שהדברים יכולים להיות אחרים, אבל כל הדברים הקטנים האלה - גירעון מוחלט, מחסור בכסף - היו קלים מאוד לדאגה.

עכשיו אספר לכם סיפור שבאמת קרה לי באופן אישי.

אז, אני בן תשע עשרה, אני סטודנט, אהובתי, שיהפוך לבעלי בעוד שישה חודשים, הוא גם סטודנט. ואנחנו הטיפשים רצינו רומנטיקה. ובכל זאת - למה טיפשים? הגיל היה כזה כששום דבר לא מפחיד או מפחיד.

התכנסנו בדאצ'ה. מה לכאורה מפחיד כאן, ולו קיצוני יותר? רק תחשבו - מעון קיץ! עם תנור, אגב, ותנור גז. ואפילו באזור מוסקבה הקרוב.

אבל הקיצוניות הייתה קיימת - בינואר זה הגיע לשלושים וחמש מעלות. זה היה חורף כל כך יוצא דופן שהסוללות התפוצצו ואנשים הציתו שריפות בחצרות.

ואנחנו - לדאצ'ה! אחרי הכל, העיקר הוא היער, השלג, בית עץ. ואנחנו ביחד! (האחרים יגיעו מאוחר יותר.)

המכונית הראשונה שתפסנו עצרה במרכז - משהו "רתח" שם והתקלקל. השני הוא באוקרוז'ניה. אנו פורקים וטוענים מחדש. אין כמעט אנשים שרוצים לצאת מהעיר, אל תוך החושך, הקור. אחד השתכנע - החמדנית נתפסה, למזלנו. אה, אני אזכור את ה"נתיב "הזה עוד הרבה זמן …

הם "הרתיחו", הם נתקעו - במילה אחת, הם חוו את התענוגות של תעשיית הרכב הסובייטית. איפשהו שפכו וודקה, אי שם התחננו לדלי מים רותחים.

הנהג שנא אותנו ולא הסתיר זאת. ואנחנו - נהנינו: אילו הרפתקאות לפנינו!

בעזרת ה 'הגענו לשם, פרקנו את התרמילים. השלג עמוק בחזה, לא ניתן לפתוח את השער - אתה נמצאת בבית. ושוב אנחנו נהנים! טיפסנו מעל הגדר, גררנו דברים, פתחנו את הבית.

בבית - "נחמד" כמו ברחוב, אין הבדל. הם הדליקו את הכיריים, הדליקו את הגז - כל ארבעת המבערים - המיסו את השלג והרתיחו כופתאות. שתינו תה. המיטה נגררה למטבח - שם היה קצת יותר אנושי. נרדמנו, כמובן, מתחת לשלוש שמיכות קרח. הכיריים המשיכו ולא רצו להימס.

בבוקר היה מפחיד להוציא לי את האף. למעלה, מתחת לתקרה, שם עלה החום מהתנור, הכל היה ממש חם, ועל הרצפה היה דלי מלא קרח לא גמור.

אבל שוב לא התאבלנו, והתנור בבוקר היה רחום עלינו. ובערב היו אמורים להגיע חברים ברכבת.

ניקינו את הבית, המיסנו כמה דלי שלג על הכיריים ויצאנו החוצה לקשט את עץ חג המולד. בחרנו את הלוהט ביותר, שמנו טינסל, כדורים וזרים. ניקינו את השביל לבית.

והכל היה קל לנו, הכל היה מצחיק, הכל היה שמחה. הגיעו חברים, שני זוגות - המומים, קהים ברכבת ובמהלך הנסיעה הארוכה מהתחנה.

העבודה הייתה בעיצומה: החבר'ה כרתו עצי הסקה, הנחו את השולחן, ואנחנו, הבנות, הכנו את השולחן החגיגי.

אז אנו מגיעים לתקציב לאירוע מסוכן זה. מה היה מתוכנן על השולחן החגיגי שלנו? הרשה לי להזכיר לך: אנו סטודנטים, חסרי יכולת, ובארץ יש שלב חריף נוסף של גירעון.

ניסינו כמיטב יכולתנו: חתכנו ירקות על אוליבייה - עם נקניק, כמובן. המלפפון היה מלוח, ואחד. לא טרי ולא כבוש, אבל - זה נעלם!

לאחר מכן הסלט עם סלמון ורוד. די זול ופשוט מאוד: פחית סלמון ורוד משומר, אורז ובצל. מיונז, כמובן.אחר כך סלט גבינה עם שום וסלט סלק עם שזיפים מיובשים.

הרינג הוא איוואשי צנום, לא היה עוד אחד. אבל כלום, ברח - עם בצל ושמן ריחני. אליה - תפוחי אדמה, איפה בלעדיה.

מה עוד היה שם? קופסאות שיזוף וסאורי התחננו מאמי, פשטידות משולחן המאסטר שנתנה סבתא מעוררת רחמים נמצאות בשקית נייר. וגם - חצי חבית נקניק יבש, רק נגנב מהמקרר של ההורה.

כולם ביחד, מי שיכול והיה לו זמן.

כמובן שהתלבשנו והתאפרנו, אבל הנעליים לא היו שימושיות: הם לבשו מגפי לבד לשמלות, הרצפה עדיין נשבה ללא רחמים.

על השולחן היו נרות פשוטים והפיחו חיים מאוד בסביבה הכפרית הצנועה. האורות הצבעוניים על הנברשת מהבהבים. לאגרטל היה ריח של ענף אורן עם קונוסים. וה"יצירות "שלנו. היינו שמחים! וכאשר אכלו ושתו, התגלגלו יחד לרחוב.

הם הציתו אש ורקדו סביב עץ חג המולד המעוטר, שואבים שירים בקולות צרודים.

אחר כך הם רקדו והתלהטו בבית, רקדו ריקודים "איטיים" מאוד לג'ו דאסין.

שיחקנו חרוזים, ערים ועוד משהו - אני לא זוכר.

כמה מהחבר'ה התחפשו לבת שלג, זה היה מצחיק.

נרגע עם עלות השחר. התעוררנו בערב ואכלנו בשמחה את מה שנשאר, והשאריות, כמו תמיד, התגלו כמתיקות מאוד.

יצאנו מאוחר בערב. למען האמת, מאוד רציתי לחזור הביתה - לדירה חמימה ומתחת למקלחת חמה, לג'לי של אמי ולעוגות של סבתא. ובכן, האם השאירו לנו משהו טעים? הם לא כל כך חסרי לב!

ברכבת נרדמנו יחד.

כמה שנים עברו מאז, אדוני! כמה מים זרמו מתחת לגשר! כמה היה הכול בחיינו: טוב ורע - כולם.

אבל השנה החדשה הזו, חסרת דאגות, מטורפת, פזיזה, מהנה מאוד ותקציבית מאוד - התקציב ביותר בחיי - אני עדיין זוכר ורואה בה את הטוב ביותר!

מריה מטליצקאיה - מחברם של חידושים וסיפורים קצרים. בספריו הוא מתאר את גורלם הרגיל של אנשים רגילים. שפה עסיסית, סיפורים מרתקים, אירוניה קלה מבחינים בסגנון של אמן אמיתי. מטליצקאיה, בלי הערות מוסריות ומדכאות מוגזמות, מעלה בעיות מוסריות, אתיות, חברתיות ופסיכולוגיות חמורות שכמעט כל אחד מאיתנו מתמודד איתו. הוצאת הספרים "אקסמו" הוציאה ספר חדש מאת מריה מטליצקאיה "יומנה של חמות".

אולי כי היינו צעירים וחסרי פחד לחלוטין? כן אולי.

ובכל זאת, זו לא הנקודה היחידה. אחר כך ידענו ליצור לעצמנו חג יש מאין.

ועכשיו? כמובן שהיינו עצלנים, כמובן, עייפים ולצערנו, לא נראו צעירים יותר, כמובן, התקלקלנו - זה משעמם ולא מוכן לבשל הרבה, וחוץ מזה יש הכל בחנויות, לכל טעם ולכל טעם תַקצִיב. מעדנים - קוויאר, נקניקים, דגים - הפכו למאכל נפוץ למדי.

גם התלבושות זולות למדי - אין צורך לרוץ, להשפיל את עצמך ולצאת.

אבל איבדנו משהו, בהחלט. חדות התחושות, או משהו כזה.

ובכל זאת, כנראה נוער …

אבל - אני מתעקש! - חג הוא, קודם כל, מצב נפשי, שאינו תלוי בעובי הארנק ובזמינות המטעמים שעל השולחן, אין מדובר בהכרח במסעדה יקרה או במדינות מעבר לים.

החג הוא המשפחה והאהובים שהתאספו ליד השולחן שלכם. וגם - מה מכין להם בידיים שלך, ומה מוסתר להם בשקיות בהירות מתחת לעץ. חג הוא כל מה שאתה משקיע בו את הלב והנשמה.

מריה מטליצקאיה במיוחד ל"קליאו"