תדחה אותי מאהבה כזו

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

לא, אני, כמובן, לא מתעקש, יש לך את הזכות לקבל את נקודת המבט שלך, אך עם זאת, נראה לי שתחושה חזקה שלכולה היא תופעה פתולוגית ובשום אופן לא, לא מועיל למי שחווה את זה וגם לא לחברה כולה (סלח לי על פומפוזיות כזו).

אתה שואל אותי

אז, כשהתעורר בבוקר יום שבת אחד, סשה הבין לפתע עד כמה הוא בצרות. הוא מעולם לא חווה זאת בעבר. תחושה זו נפלה עליו, כמו חיה חזקה וחתרנית שצפתה בו, וממש, קרע אותו. עכשיו הוא הבין מה המשמעות של להיות ברשותך. תחושה זו, האינסטינקט החזק הזה שלט בהם ופקד עליהם, ושיתק את רצונם. במידה מסוימת זה הפחיד אותו, אבל הוא לא ניסה להתנגד לזה. ולציית לו היה מתוק וכואב כאחד. כואב שטניה אפילו לא ידעה על רגשותיו, ובמיוחד כי ברור שלא הייתה אדישה לילד אחר, גם חברתו לכיתה של סשה. וסשה לא שמחה כלל על סוף השבוע הקרוב, כפי שקרה קודם לכן. הוא נהרג מהמחשבה שהוא לא יראה אותה, ישמע את קולה הנפלא במשך יומיים שלמים. הוא נזף בעצמו על מה שנדלק כי לא ידע קודם את כתובתה ומספר הטלפון שלה. הוא היה מוכן לבכות מרוב טינה.

הוא היה צריך אותה כמו אוויר! אבל לאנשים אובססיביים, אין מצבים נואשים. הוא זכר שביומן הכיתה, בעמוד האחרון, כתובות כל התלמידים נכתב, והוא ידע שתמיד יש מישהו בבית הספר, גם בסופי שבוע.

"התעוזה של העיר לוקחת", מה עוד אני יכול להגיד. הוא לא הצליח לסבול את הייסורים האלה, הוא הלך לבית הספר, למד את אותה "כתובת של חבר לכיתה" והלך ישר לביתה. הוא לא זכר שליבו דפק כל כך כאשר ניגש אליה בקומה החמישית. הוא נמשך אליה כל כך עד שלא היה אכפת לו שהוא לא הוזמן, וכי אינו יודע את המילים כדי להצדיק את ביקורו. הוא הלך פשוט כיוון שכבר לא יכול היה לעמוד בפני הדבר הזה שהחזיק בו.

כמובן, היא הופתעה להחריד, ומיד ניחשה הכל, למרות שלא הראתה זאת. הם נשארו איתה עד הערב, רק שוחחו על הכל, והיא גילתה לעצמה שהיא מעוניינת בסשה. אבל היא הייתה מאוהבת באחר, גם אם הוא לא שם לב אליה! וסשה מצידו, באופן לא מודע, אבל יותר ויותר בהתמדה, עוררה אותה לתחושת הדדיות, החלה לבקר בביתה לעתים קרובות, התבדחה במתיקות, לימדה אותה לנגן בגיטרה …

אני לא יודע איך היית פותר את הדילמה הזו שצצה מולה, אם היית במקומה, אבל היא מעולם לא התמודדה עם זה, ובילתה כמעט את כל הרבע האחרון של שנת הלימודים במרפאה פסיכיאטרית. אוקיי, אם זה היה הסוף, היא עדיין שם לעתים קרובות למדי. אתה בטח תשאל אותי: "מה עם סשה?" אבל כלום. סבלתי, כמובן, נורא, אך עד מהרה הכל עבר. זה חלף כל כך פתאום, כאילו מישהו הסיר בכתף אחת כפופים בלתי נראים.

יש לציין כי סיפור זה הסתיים עדיין בתמימות יחסית. אבל אתה זוכר את שייקספיר ותגיד לי עכשיו, האם אנו זקוקים לאהבה כזו? אישית, לא.