קל לפתות מלאך

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

הוא הופיע לילה אחד, כאילו יצא מתוך שאריות חלומותיי המרחפות בחדר, הופיע לפתע בחושך התלוי מעל מיטתי. אני, כאילו הרגשתי מבט של מישהו אחר, התעוררתי, פקחתי את עיניי, והסתובבתי מעט בראשי, פתאום הבחנתי בו מתמקם בפינת חדר ריק למחצה. </P>

הוא ישב עם רגליו תחובות וצמיד את ברכיו, כמו ילד קטן מבוהל, והביט בי בפחד, אך בעניין ברור.

הרמתי את עצמי על הכרית, נשענתי על המרפק, השלכתי לאחור את השיער הסמוי המכסה את עיניי, העברתי את ידי בישנוניות על פניי, הרחיקתי את שאריות השינה האחרונות ושאלתי, מביט בו בהפתעה:"

התיישבתי במיטה והתחלתי לבחון אותו בסקרנות, מנסה להבין אם אני רואה אותו במציאות או שזה רק עוד קטע מהחלום שלי. מבלי להוריד את עיניו ממני, הוא הטה את ראשו, הניח אותו על ברכיו ותפס אותן מעט חזק יותר בידיו, ופתאום שמתי לב לעצמו שעורו חיוור כל כך, כאילו זוהר מבפנים. או שזה היה רק זוהר מוזר, שקוף, זהוב-לבן שהבהב סביבו …

כשהאור הבהוב הזה מהבהב בפינת החדר ונכנע למשב הרוח הלילי שנשבב מבעד לחלון, פתאום חשבתי שעורו נראה כה קר - אני תוהה אם אכן כך הוא? הסתכלנו אחד על השני בשתיקה עוד כמה דקות, ואז הוא נעלם. אפילו לא הספקתי להבין מה קרה - רק לפתע כבה האור הזורק בפינה, ושקעתי בחושך. ניגשתי למתג, לחצתי עליו והבטתי סביבי מבולבל, חיפשתי אותו בעיניים - איש לא היה בחדר, רק רוח הלילה הסעירה מעט את וילונות האור אל החלון הפתוח.

למחרת בלילה הוא הופיע שוב. חייכתי, הושטתי לו את ידי וקראתי בשקט: "בוא הנה". הוא רק הביט בי בשקט, עומד ליד מיטתי, חוצה את זרועותיו על חזהו, ואז חייך לפתע - הוא חייך באמת, חיוך פתוח ועדין שהתעכב על שפתיו במשך מספר שניות ונעלם מיד, כאילו הסתתר מן עיניים סקרניות.

עכשיו, כשהוא היה קצת יותר קרוב, יכולתי לראות אותו טוב יותר - גבוה, בלונדיני, עם תלתלים ארוכים שנפלו על כתפיו. במקום בגדים - טוניקה קצרה ומוזרה של חומר לבן זורם, בעל קפלים עמוקים רבים, קשור בחגורה רחבה. כבר לא שאלתי מי הוא - לאורך גבו היו מקופלות שתי כנפיים לבנות מחודדות, הקצוות נוגעים ברצפה.

מאז, הוא התחיל לבוא אליי כל לילה - בכוונה השארתי את החלון פתוח, כי הרגשתי שאני צריך לראות אותו. הוא בא, התיישב בשקט בקרבת מקום והביט בי, ממתין שארגיש את מבטו ויתעורר.

בהדרגה, לאחר שהפסיק לפחד ממני, הוא התחיל להתקרב יותר ויותר, לפעמים דיבר איתי - היה לו קול עדין ולוחש כל כך. ואז, סוף סוף חדור ביטחון בי, הוא התחיל להתיישב על קצה מיטתי, עושה לעצמו נוח, ועדיין לא הסיר ממני את עיניו החטטניות.

הסתכלתי לתוך עיניו הבהירות, השקופות ובו זמנית עמוקות להפליא, וניסיתי להיזכר בקו הקטן ביותר של הפנים היפות, החיוורות והנראות בעיני, תמימות ילדותיות, תלתל שפתיים עדין וקיצוני. כל כך רציתי לגעת במשי השיער הבהיר שלו, להביא את המנעול שלו לשפתיי, ועצם את עיניי, לנשק אותו.

סיפרתי לו מה נכנס לי לראש, והוא אפשר לי ללטף בעדינות את כנפיו - הן היו כל כך קלות ומשייות עד שנראה לי כאילו האצבעות שלי שוקעות בהן. שאלתי אותו בהתפעלות יום אחד איך הם יכולים להיות כל כך עדינים וחזקים בו זמנית כדי לשלוט ברוח. הוא צחק רק בתגובה - ואז בפעם הראשונה שמעתי את צחוקו הרך, נודד בחדר מקיר לקיר.

השיחות איתו נתנו שלווה לנשמתי - בדקות אלו הרגשתי כאילו הלכתי לגן עדן. עצמתי את עיניי ותפסתי כל צליל של קולו. אני, צוחק, סיפרתי לו על חלומות הילדות שלי, והוא היה שמח איתי. שיתפתי אותם בבעיות הבוגרים שלי, והוא נתן לי עצות שנראו כל כך נכונות וכל כך פשוטות.

התאהבתי בו וסיפרתי לו על כך.

המחאות הראשוניות שלו לא הפחידו אותי, הייתי בטוח שנהיה ביחד.

הגוף שלו הוציא אותי מדעתי. ידיו, שנראו לי כל כך קרות בהתחלה, התבררו חמות ועדינות להפתיע. אהבתי את מגע עורו הבהיר והחלק השקוף, אהבתי את רשרוש הכנפיים העדין בחושך ואת נגיעותיו העדינות, הביישניות, הלומדות בגופי.

לא רציתי שהלילה ייגמר. שנאתי נפשית את אור השמש, קיללתי את הזריחות וספרתי את הדקות שנותרו עד למחרת הלילה, בידיעה שהוא יבוא יחד עם הכיסוי השחור של הלילה …

הקנאה התגנבה אל מחשבותיי. היה כואב מנשוא לדעת שכל פעם הוא נאלץ לעזוב אותי כדי לחזור לאלוהים. נתתי לו ללכת כי ידעתי שהוא בכל זאת יעזוב, וקללתי את עצמי על כך. הייתי מוכן לתת הכל, כך שהוא נשאר איתי לנצח.

פעם הוא ביקש ממני מים וסוכר. ניגשתי למטבח, שפכתי מים לכוס גבוהה, התלבטתי מעט ופתחתי את דלת הארון והוצאתי בקבוק לבן עם מדבקה כחלחלה-ירוקה. ערבבתי כדור שינה חזק במשקה, הבטחתי לעצמי שזה נחוץ, והזכרתי לעצמי שאני רוצה את זה יותר מכל בעולם. אני עצמי הבאתי את הכוס לשפתיו - הוא חייך ושתה בביטחון את המים מידי.

כאשר כמה דקות אחר כך ניגשתי אליו, מצמצת את המספריים באגרוף שלי מאחורי הגב, שמעתי את נשימתו השקופה והעמוקה. פתאום חשבתי שכשהוא ישן, הוא נראה כמו תינוק. רציתי לחבק אותו בחוזקה ובחוזקה ולעולם לא להרפות.

נישקתי בעדינות את תלתליו וריסיו הארוכים רועדים בשנתו, ליטפתי את אצבעותיו הדקיקות הלבנות ולחשתי לו בשקט שאני אוהב אותו ואני לא צריך אף אחד חוץ ממנו.

שכנעתי את עצמי שיש רק דרך אחת לשמור עליו, לגרום לו להישאר - לקחת ממנו את ההזדמנות לחזור למקום אליו הוא כל כך ייחל עם עלות השחר. הוא שלי, רק שלי, והוא תמיד יהיה שלי. מרחתי את גבו במשחה נרקוטית חזקה וחתכתי את הכנפיים לבנות השלג בכמה תנועות חדות.

הלילות הראשונים היו קשים. לעתים קרובות הוא התעורר והתלונן בפניי על הכאבים בכנפיו. חיבקתי אותו, הצמדתי את ראשו לחזה, נדנדתי בראשי ואמרתי: "אין לך עוד כנפיים, עכשיו אתה ואני תמיד נהיה ביחד". לאחר שהתאושש, השתנה. לא הבנתי מה קורה, אבל בהדרגה התחלתי להבין שהוא צריך פחות ופחות כל יום. הוא הסתכל עלי פחות ופחות עם הרוך הזה, עם הסקרנות שהחליקה בעבר למבטו העמוק. ופחות ופחות חיוך כל כך אהוב עליי שיחק על שפתיו. כמעט ולא היה זכר לצלקות בגבו, רק שלפעמים, ליטפתי אותו, העברתי את אצבעותיי שתי בקושי ניכרו למגע בצלקות קטנות לאורך עמוד השדרה.

יום אחד הוא עזב.

בלי לומר מילה או להסביר לי כלום, הוא פשוט סגר את הדלת ולא חזר. לאחר זמן מה גיליתי שהוא פגש אחר - ראיתי אותם הולכים ברחוב ומחזיקים ידיים. היא הביטה בעיניו, חייכה באהבה ואפילו לא חשדה שמולה היה זה שהיה לאחרונה מלאך. לא סביר שהוא יספר לה על כך, כיוון שלא סביר להאמין לו.

בכיתי כמה לילות ברציפות, נזכרתי במבטו הילדותי, המבוהל והסקרן באותו הלילה כשראיתי אותו לראשונה.

אני מאחל לו אושר, אם כי משום מה אני בטוח שלעולם לא יהיה מאושר, כי לעולם לא ישכח כי היו לו פעם כנפיים. ואני…. לעולם לא אשכח כמה קל לפתות מלאך.

אלבינה