חיים אמיתיים - מסלול גיבוי

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

מה החיים האמיתיים? הכל מתחיל מוקדם (בדיוק כפי שאתה קורא את זה). שעון מעורר קודם. על מנת שאני, ינשוף, קם בשש בבוקר, הנחתי שלושה שעונים מעוררים ברחבי הדירה: האחד חזק יותר מהשני. אם הם לא יעירו אותי, אז השכנים, שפשוט נמאס מהצלצולים מוקדם בבוקר, יעשו את זה. אני מתעורר בכל מקרה. אני מתאסף כמו תרנגולת מנומנמת, שבאופן כללי אני בבוקר. זה כמו בבדיחה ההיא, כשהעלו משהו, אבל שכחו להעיר אותו.

במשך חצי השעה הנותרת אתה צריך: לאכול ארוחת בוקר (אם לא את עצמך, אז להאכיל את בעלך חובה), לטייל עם הכלב (טוב שאני מצליח לשלב את הטיול הזה עם ריצת בוקר), להספיק לקחת זמן אמבטיה (ברגע טוב אחד אפשר פשוט לכבות את המים), להביא מראפט (אני לא רוצה שכל המיניבוסים המתקרבים יירתעו ממני) והדבר האחראי ביותר הוא ללכת למראה (בלי לפחד) ממה שאראה שם), אמור: "היום אתה פשוט מקסים, הכי מקסים ומושך. אני אוהב אותך." … ואין "אבל", למרות ש … התחל לרשום איך לשתות לתת להיות עצבני ולא ילך לעבודה. אני לא חושב שהשף יתלהב מכל זה.

אז צא החוצה

אם בדרך לעצירה הברק על השמלה שלך לא נשבר, העקב לא נפל, ובסיום הכל הציפור הנוצה המעופפת לא שימחה אותך משלה, אני אפילו לא דע איך להגיד את זה בצורה הגונה יותר (במילה אחת, זו לא שביל החלב, אבל זה גם לא שוקע במים ולא נשטף), ואז קח בחשבון שהיום התחיל טוב.

לשון על כתפי רצה לעצירה. אתה אפילו לא צריך לשים לב לעובדה שהאוטובוס יצא. בעוד 15-20 דקות הקרוב יגיע. אני בהחלט מאחר. אני מנסה להתנחם בעובדה שעכשיו לא משנה כמה מתאים המיניבוס החולה. אתה לא יכול לעמוד בו (אתה תתיישר, תהרוס את הגג), לשבת - הכל כבר תפוס, איכשהו לא מקובל לשכב, אז אתה צריך ללכת, להתכופף לשלושה מקרי מוות. הנהג ככל הנראה רוכב לשעבר. אני מבין, אילו הייתי בים, מסערה כזו הייתי מוציא הכל כבר מזמן. טוב שפשוט אין כלום בבוקר.

הנה היא החיים האמיתיים: סוף סוף יצאתי לעבודה. אני מתיימר להיות קולב, אני משתדל לא לזרוח, אני עושה את דרכי למקום. ושם השף כבר מחכה. רק הגזרה על השמלה חוסכת משטיפת מוח. אל תחשוב שום דבר רע, בבוקר זה היה חתך רגיל, בדיוק כשנשאתי מהמיניבוס מישהו דרס עלי.

השף, ככל הנראה, גם הוא לא ממש התעורר בבוקר, אז הוא עמד בעיניים מרוכזות בנקודה אחת, בעוד שהוא בטוח יגיד: מקסים! נחמד …

ועכשיו מתחיל יום העבודה:

מחשב, מדפסת, ביפר, טלפון ושיחות, שיחות, שיחות. וכך אתה רוצה להתכרבל בשקט ולהירדם. אבל כל זה מתחום הפנטזיה. לבסוף, השעה 17:00 בערב. אני לא רוצה לישון יותר. עם זאת, אני לא רוצה שום דבר בכלל. אבל עדיין מוקדם הביתה, לעמית לעבודה יש יום הולדת. יש לציין, לפחות באופן סמלי בלבד. ושוב השיחות הארוכות והמיותרות האלה.

במשך כל שבוע העבודה הייתי כל כך עייף שאני אפילו לא רוצה יותר חופשה. בתקווה שמחר הוא יום חופש, אני חוזר הביתה. כן, כדי שאף אחד לא יפריע בבוקר, יש צורך לכבות את פעמון הדלת ואת שיחות הטלפון בערב ולשלול מהחיוג את הסוללות. עד השעה 12 לא אהיה לכל העולם.

5 דקות הליכה עד הבית, אך לא צעד ללא הרפתקאות. לפני שוטרי אכיפת החוק: אחד התבצר במכונית, השני יצא לסיור, וישר אלי, אבל לא הספיק להגיע, הוא מעד על הומלס שנח בשלווה מתחת לערוגה.והנה הטופס הזה בא עלי, ואני על טייס אוטומטי: צעד ימינה, צעד שמאלה, אני פשוט הולך לאיבוד ושואל: "אזרח, ראית משהו חשוד?" ראיתי כל כך הרבה בחיי! אבל באותו רגע, הומלס, שהתגלה כאישה חסרת בית אמיתית בקולו, הראה סימני חיים. והשוטר, שקיבל השראה מהפרסומת שהטנקים לא מפחדים מלכלוך, ניגש אליה. ואני ממשיך בשקט.

חלפתי על פני כל הצוהרים הפתוחים וכמה אדנים. וברגע זה ממש, כשאני חושב שהכל נגמר, אני נופל לאיזה תעלה. כאן מסתיימת העלייה החלקה שלי. לאחר הנחיתה, אני אוסף את מחשבותיי ואיכשהו יוצא. תודה לאל, כבר חושך והמראה הפזרני שלי לא מזעזע אף אחד.

סוף סוף הכניסה שלי. הרצפה שלי. ואפילו לא זיהיתי את הדלת שלי מיד. יש פוגרום מסביב, שברי זכוכית, שטיחים מפוזרים, מגן חשמלי נשבר, ברזל נעקר ומקומט. מישהו ברור שהגמיש את שרירי הזרוע. בבית אמרו לי שכבר התקשרו למשטרה (כנראה לאלה שפגשתי בדרך), ונרדמתי בשלום.

אבל ממש פחדתי בבוקר. האם זה קרה לך פעם: ברגע טוב אחד אתה מבין שאתה משתגע. זו הייתה בדיוק התחושה שהייתה לי, כי בבוקר הכל על גרם המדרגות נשטף, נסחף החוצה, המגן הונח במקומו. רק השקעים על המגהץ הצילו אותי משיגעון. מישהו, בלילה או בבוקר, ניסה להסתיר את עקבות ההשתוללות שלהם.

יום אחר יום אותו דבר, הנה זה - החיים האמיתיים, וחשבתי, טוב שהשבוע הזה מגיע למסקנתו ההגיונית. אם כי, לא! יום ראשון עדיין לפניכם, ואינכם יודעים מה עלול לקרות.