יומני נשים

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

למה פשוט זרקתי את היומן שלי אז? אני עדיין לא יכול לסלוח לעצמי על זה. ערב החתונה ועברתי לדירה חדשה, עברתי על ניירות ומחברות, ישבתי על רצפת החדר שלי וזרקתי לדלי את כל מה שלא התכוונתי לקחת איתי לחיי החדשים. עפה שם גם מחברת בכריכה חומה, אשר, לאחר שעיינתי בפעם האחרונה, קראתי בקול רם הזיות.

יומני נשים מכילים הרבה דברים מעניינים. עכשיו אני מנסה להיזכר בתוכנו. כמה מתצלומי הודבקו בחלק הפנימי של הכריכה. באחד מהם אני, נערה שמנה בת 13 בבגד ים, עומדת על החוף. יש לי מחבטי בדמינטון בידיים, מעוף על הראש. להלן החתימה בעיפרון: "האם אי פעם אהיה כך שוב?" להלן תצלום שלי, דקיק, כמעט כבוי, בגיל 16. כאדם בעל ראייה לקויה, הרואה פסקאות ומילים, אך אינו יכול להבחין באותיות ללא משקפיים, אני זוכר את ההשקפה הכללית של היומן, אך אינני יכול לראות בדיוק מה כתוב שם. כן, היו שטויות ושטויות. על בנים, בנים ועוד בנים. על איך וידידי יצאנו כל יום ל"כיכר "(מקום מסיבה במרכז העיר) וחתכנו עיגולים, ליתר דיוק, ריבועים לאורכה. מישהו שהם ראו, מישהו שהם בירכו עליו, מישהו שהם קרצו לו, מישהו שהם צחקקו עליו. הכל בפירוט רב. אי שם באמצע היומן, מופיעה האהבה הראשונה שלי שכולה את כולנו וללא התייחסות. ואז זרם התודעה הלך - מחשבות ללא סימני פיסוק, אותיות גדולות, פסקאות, ללא התחלה וסוף. שמו חוזר על עצמו אלף פעמים. מאה פעמים - השם. להלן כמה עמודים של דיו מטושטש, המתיז במים ודמעות, כתובים בחדר האמבטיה, שם התייפחתי לקול המים. בין תיאורי הסבל מופיעות שוב הערות קפדניות לגבי לאן הלכנו, מי ראינו, מה לבשנו, מה הוא אמר, מה עניתי. אף מילה על בית הספר. צמא לאהבה. שטויות קטנות. הרצון להיפרד מבתולין, התממש במהרה מבלי לשמור על כללי בטיחות. שביעות רצון מה"תקתק "(" עכשיו אני אישה ") ואכזבה מהתהליך עצמו. היומן מסתיים, עד כמה שאני זוכר, בסיכום. היא נפרדה מבתוליה, סיימה את לימודיה בבית הספר, נכנסה לאוניברסיטה, ירדה כל כך הרבה קילוגרמים בקיץ ועלתה כל כך הרבה קילו בחורף, צברה ניסיון חיים ועכשיו אני מרגישה מוכנה לגמרי לבגרות.

מדוע אני כל כך מצטערת שזרקתי את המחברת הזו במחשבות נאיביות-גילויים של ילדה קטנה שנראתה כל כך בוגרת לעצמה? למה פתאום הייתי צריך את זה? כנראה על מנת שיוכל להראות זאת לבתו בת ה -16 שנים רבות לאחר מכן. אבל העיקר לקרוא את היומן שלך בעצמך באותו רגע. להבין - זה מה שיש לה בראש עכשיו, אותו הדבר שהיה לי אז! זכרו, קחו כמובן מאליו ואל תדרשו את הבלתי אפשרי מילדכם הבוגר!

יומן נשים - יומן של עצב וצער

רובנו כותבים יומנים כנער. רבים לוקחים את העט או מתיישבים לדפוק על המקלדת רק ברגעים של מצב רוח רע, עצב, תחושת חוסר תועלת, חוסר ערך. אם תכתוב יומן רק בצורה הזו, ואז תקרא אותו שוב, שום דבר טוב לא ייצא מזה. מצב הרוח הגרוע רק יתעצם, ושוב תרגיש מגעיל, אם כי אולי תמצא בכך הנאה מזוכיסטית מיוחדת. אבל אתה גם לא צריך לזרוק שיאים כאלה.תנו להם לשקר עד לזמנים טובים יותר, כשתגדלו ותחזקו את ההערכה העצמית שלכם. אז יהיה ממש מעניין לקרוא אותם מחדש. יומן-כרוניקה מישהו כותב יומן באופן פנטסטי, כל יום. ככלל, הדבר נעשה על ידי אנשים הזקוקים לחבר נאמן. לרוב אין להם למי לשפוך את נשמתם, נראה להם שאף אחד לא מבין אותם, ולכן הם מדברים ומתייעצים עם עצמם, עם יומן ההשתקפות שלהם. או שזה נעשה על ידי אנשים בעלי חשיבה ספרותית, שיש להם צורך לשפוך על הנייר את כל מה שראו ושמעו, כך שאולי מאוחר יותר ישתמשו בהערותיהם בכתיבת יצירה בדיונית.

יומן פלאש

יש כאלה שכותבים מדי פעם יומני נשים, כשיש דקה פנויה, ואז הערכים מתגלים לא רק עצובים ולא עקביים, אלא שונים, כמו שאריות שנקרעות מבד החיים. יומן כזה נכתב באיטיות ומתחדש בערכים פעם או פעמיים בחודש, אך כעבור עשר שנים, בעת קריאה חוזרת, עולה לנגד עיניך תמונה מגוונת של רגעים משמחים, משעממים וגורליים של העבר שלך, שלעולם לא תחזור על עצמה שוב.

יומן ילדות

השם מדבר בעד עצמו. כמעט לכל ילדה היה יומן כזה (אם כי אפשר לקרוא לזה רק יומן ברצועה). מחברת, מחברת או במקרה הטוב (הו, חלומי שלא התגשם!), ספר ורוד ויפה עם מיתרי משי או עם מנעול ומפתח, "כדי שאף אחד, אף אחד לא יקרא". נתונים אודותיך וחברותיך הוכנסו לשם, שאלונים, מגדי עתידות, מילים, לוחות זמנים, מדבקות עם לבבות או פרצופים של השחקנים האהובים עליך, אמירות חכמות כמו: "תאהב את מי שאתה אוהב, לא מי שהולך אחרייך", הוצבו שם, ורק מדי פעם גלשו ערכי היומן. כל זה נשם בשקר תמים, קוקטיות וההבנה ש"הסודות "שהודבקו ונכתבו על דפים אלה יראו לא רק אתכם, אלא גם חבריכם, חבריכם לכיתה, ואפילו, אולי, הוא הילד שאתם מנחש בערך כל מה שמגידי עתידות ידועים לך שבועיים ברציפות.

יומן המסתורין

ישנה אפשרות נוספת לניהול יומן, לכאורה לעצלנים, אך למעשה עם תחתית כפולה. אתה לא כותב משפט אחד, לא מילה אחת, אפילו לא אות אחת במחברת. והדבק רק את כל מה שניתן להדביק הקשור לאירועים משמעותיים או לשמחות קטנות בחייך: כרטיסים, קבלות, תגים, תוכניות, קטעי עיתונים, הזמנות, מברקים וכו 'וכו'. התנאי היחיד הוא שאתה צריך להדביק כרונולוגית להזמין.

הדבר המעניין ביותר יתחיל בעוד כמה חודשים ואפילו שנים. אתה פותח את היומן ותראה ערימת ניירות שהודבקו. מאיפה הם? מה לעזאזל הם עושים כאן? באיזו שנה הודבקת? תסתכל מקרוב. ראה, שני כרטיסים לסרט שעון לילה? והתאריך הוא - 20 ביולי 2004. אז היה קיץ, חום. אתה נזכר פתאום שהיית בשמלה לבנה עם דובדבנים אדומים ונעלי בית עם עקבים קטנים. כל כך קל, משמח. עם מי הלכת לקולנוע? כן, עם בעלה הנוכחי! אז פשוט נפגשת ועוד לא התנשקת. ישבנו במקומות ה -20 וה -21 בשורה השביעית בחשכת האולם, אכלנו פופקורן, וכאשר אנטון גורודצקי נלחם עד מוות עם מספרת הערפדים, ידך תפסה בעווית בידו החזקה של הבעל לעתיד. אז ישבת עד הקרדיטים. ואז הם הלכו, דיברו הרבה, התנשקו. אבל אולי לעולם לא תזכור זאת אלמלא שני הכרטיסים הכחולים שהודבקו במרכז הדף. יומן המסתורין גילה זיכרונות מהפינות הרחוקות ביותר של תת המודע שלך.

חלקם כלל לא כותבים יומנים. מישהו זורק בגועל את ה"פתקים "הצעירים שלהם, כשזרקתי אותם החוצה. ולמרות זאת, ליומני הנשים הללו, הכתובים בכתב יד קטן או גדול, יש קסם מיוחד משלה, למענן כדאי לשמור.אחרי הכל, כל מילה שאנחנו כותבים, כל כרטיס מודבק עם משמעות היא כבר ההיסטוריה של לא רק חיינו, אלא גם חיי המדינה והחברה. עכשיו כל זה נראה כל כך חסר משמעות וקטנוני, ובעוד ארבעים או חמישים שנה אנו עצמנו או ילדינו, או אולי נכדינו, נקרא את הדפים המצהיבים האלה בהתרגשות, כמו כתב יד ישן, ונראה כיצד העולם השתנה ועד כמה אנושי לא השתנה. רגשות נותרו. מחשבות, רצונות, חלומות.