טיסה לשום מקום

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

לפעמים אני חולם שיש לי כנפיים - כנפיים אמיתיות, ענקיות, שלג, שמשום מה נראות זרות ומתוך הרגל כבדות כל כך על כתפי השבריריות. אני עומד מעל צוק מעל מצוק המוביל לשום מקום, ומנסה להבין כיצד לנהל אותם - אחרי הכל, מעולם לא עשיתי זאת, למרות שדמיינתי זאת אינספור פעמים. לעתים קרובות אני שואל את עצמי את השאלה - מדוע לא נותנים לנו, אנשים, לעוף, אם אנו שואפים לכך אלפי שנים? אנו יוצרים סופר -לינרים וכובשים את השמיים, אנו משגרים ספינות חלל ומתחילים להתחשב בעצמנו אדונים במעמקי היקום, אך איננו יכולים לעוף - פשוט לעוף כמו ציפורים עפות ….

אני בקושי מנפנף את זרועותיי החדות, והן נפלו מיד, בלי לעמוד במאמץ יוצא הדופן. כאב קל מתהפך בגל, חודר את הכתפיים, מחליק לאורך הזרועות המושטות, קופא לרגע בקצות האצבעות, כאילו מנסה בכל דרך להישאר בגוף, ופתאום נסוג מיד, כאילו לתת לי את הזדמנות לנסות שוב. לרגע השאלה "למה?" מתעופפת בראשי, ותשוקה בקושי ניתנת לעזוב את המיזם הזה פוגעת במקדש שלי, אבל אני פתאום זורק את הראש לאחור, מנסה להטיל בצד ספקות - אין להם מקום במוחי, כי כל כך הרבה זמן חלמתי על זה.

אני מרים שוב את הידיים - קצת יותר לאט, משקיע את כל הכוח בהתגברות על כל סנטימטר מהחלל סביבי ופתאום אני מבין שאני יכול להמריא. פרשתי את כנפי, מנסה במבוכה לתפוס את הרוח הקלה המסתובבת, פונה מעט ימינה ושמאלה, בעקבות נשימתו. הוא מעפף בעדינות את השיער המשיי הכהה שלי, זורם כמו מפל על כתפי, משחק בחוטים ארוכים - כאילו מתגרה בי, רוצה להיכנע לרצונו ובמקביל מראה מה מחכה לי החופש אם אציית לו ואצליח להישאר בטיסה.

לאחר כמה דקות, אני פתאום מבחין כיצד משהו בתוכי מתחיל להשתנות - בהדרגה אני אפילו מבין את הסיבה לכך: הכנפיים הפכו להרבה יותר קלות. הם כבר לא נראים כמו חפץ זר גנוב, שמתחילים להפוך בהדרגה לחלק מהגוף שלי. והידיים כבר יכולות לנוע בנחת - אם כי קצת יותר כבדות מהרגיל, אבל באופן חופשי למדי - התנועות כמעט לא גורמות לכאב, נותרה רק עייפות נעימה, בקושי מורגשת.

אני נשען מעט קדימה כדי לראות מה יש מתחת לרגליי ורואה חלל - ריק שנמתח כמה מאות מטרים למטה, עטוף בערפל ערפל לבנבן, מפוזר בכתמים על שברי הסלעים האדומים שיוצרים מסדרון למפחיד הזה, ריק יורד …

רֵיקָנוּת…..

אני יודע - היא מחכה לי, מתקשרת, קורצת ומפחידה בו זמנית …

אני יודע - זה יכול לתת תחושה של חופש טיסה אמיתי, עליו חלמתי כל כך הרבה זמן, או להרוג אותו, למשוך אותו לרשת שלי לנצח, כדי לא להרפות לעולם ….

אני יודע - הריק הזה יהפוך לנצח אם, לאחר שנגעת בו, לא תוכל לצאת מהחיבוק העיקש שלו …

לשנייה אני עוצמת עיניים, מנסה לדמיין מה מחכה לי שם, הרבה מתחת, מאחורי פיסות הערפל למרגלות הסלעים, ופתאום אני מרגישה פוחדת - ממש מפוחדת. פחד דביק מכסה את כל גופי, ואני מתאמץ, מנסה להבריח אותו מתוך מאמץ של רצון, ובמקביל לגרום לרעידה הבוגדנית שחדרה את הצד הפנימי של כפות ידי בקווים בלתי נראים של רשת ארוגה מתוך הפחד הזה לְהֵעָלֵם. קח נשימה עמוקה … אני מרגיש קצת יותר טוב ופותח שוב את העיניים לרווחה.

אני חייב לנסות - אחרי הכל, זה היה החופש הזה שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן, בדיוק בשביל זה התאמצתי עם המוח והגוף … האם באמת אפשר לסרב לזה עכשיו - כשיש רק אחד צעד שנותר לפניו, גם אם השלב הזה יהיה האחרון אם ארצה אהיה חלש מכדי לנהל את החופש הזה? … "לא, - אני אומר לעצמי, - אתה לא יכול לסרב"….

אני עושה צעד לא בטוח קדימה, פורש את זרועותי לרווחה, פורש את כנפי ככל האפשר, מדמיין נפשית מהן התנועות שצריכות להיות במעוף. מאוחר….

סחרחורת קלה וחבטות ערפל מתקרבות ללא הרף … לשנייה, שוב מתלקח פחד במוחי, ומאלץ אותי לעשות טלטול לא רצוני בידיים.

אני עושה נדנדה, ואז עוד אחת, ופתאום אני מבין שהמרחב סביבי כבר לא מסתובב, הריקנות קופאת ומפסיקה למשוך אותי פנימה. שוב אני מרים ידיים בזהירות, ובלב שוקע אני נהנה מתחושת הקלילות בכל גופי, שמתמזגת בו זמנית ברעד בוגדני בכל תא של ישותי. בהדרגה, אני לומד לשלוט בכנפיים, כמעט בלי להרגיש אותן, אני שופך לתוך זרם האוויר הקריר ונותן לגוף שלי להרגיש את החופש שתמיד חלמתי עליו.

אי שם רחוק למטה יש שברי סלעים אדומים עם פיסות ערפל קרועות, ושמים אינסופיים מחכים לי מולי. אני שואף קדימה, אני רוצה לצלול לתוך התכלת שנשפכת מעליו באופן שווה, לעצום את עיניי לשנייה כדי להיכנע לחלוטין לתחושות שהציפו אותי …

אני פוקח את עיניי ומביט סביבי בהפתעה, מתעשת לעצמי כמה שניות ומביט באכזבה בתקרה הלבנה של החדר מעלי, במקביל מנסה להשלים עם העובדה שהכל היה רק חלום יפה, שלמרבה הצער לא נועד להתגשם - אחרי הכל אני חולם כל כך הרבה פעמים שיש לי כנפיים ואני יכול לעוף….

אלבינה