כריך לכל אורח פיני

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

(המשך, התחלה)

מושג ביטחון נשי

אל תאמינו לפרסומות: אישה מרגישה מוגנת לא רק עם כריות טובות. נראה לי שתחושת הביטחון, קודם כל, נמצאת בתוך האדם עצמו. אישה עצמה יודעת אם היא יכולה לסמוך על עצמה, או שהיא זקוקה לתמיכה כלשהי בדמות בעל, תמיכה חברתית וכן הלאה. מבחינת הביטוח הלאומי, לדעתי, תחושה זו קיימת במידה הגבוהה ביותר בפינלנד. ברגע שהגעתי לארץ קיבלתי ביטוח לאומי שבזכותו בתי ואני יכולים לקבל שירותי רפואה חינם מהיום הראשון. החברים שלי, שילדו כאן ילדים, מדברים על מערכת הטיפול בילוד ובאימו במונחים נלהבים לחלוטין. אמהות מקבלות קצבת טיפול ילדים למשך שלוש שנים. משתלות וגני ילדים בפינלנד נפלאים, אך יש לשלם עבורם והם יקרים יחסית. הסיבה למעשה היא שהמדינה מנסה להניע אמהות להישאר בבית עם ילדיהן זמן רב ככל האפשר. הגיוני שאשה תחזור לעבודה ותשלח את ילדה לגן רק אם היא מומחית בעלת ערך והשכר שלה גבוה מספיק. </P>

יש לי מספיק ניסיון אישי כדי להשוות בין שירותים רפואיים ברוסיה, בארה ב וכאן בפינלנד. שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מזמין אותך לכאן להיות חולה בכלל, וחוץ מזה סביר שהרופאים הרוסים שלנו מומחים הרבה יותר טובים מהמקומיים.אבל המערכת עצמה מאורגנת כאן באופן שהמטופלים כאן נעזרים באופן מושלם לא רק פיזית, אלא גם פסיכולוגית. למעשה, הרופאים הרוסים הצילו את חיי מספר פעמים, והכל הסתדר להם מצוין, אבל מה שמעתי משלנו"

גם בתי ספר בחינם כאן. החינוך מאורגן בצורה כזו שלהורים אין כאב ראש לילדיהם: כל ילד מטופח, מטופל, ניזון ומטופל בחביבות. אינך צריך לשכור מורים או לעבוד עם תינוקך בלילה, כפי שהם עושים כאן במוסקבה, כך שילדך לא יהיה גרוע מאחרים. הלחץ בבית הספר ממוזער, לפחות בכיתות היסוד. כאן המדינה לא מטילה על עצמה ללמד את כלל אוכלוסיית המדינה מתמטיקה גבוהה יותר, אלא שכל הילדים דוברים אנגלית ושבדית לאחר עזיבת בית הספר. בנוסף, ילמדו את כולם לדאוג לטבע מולדתם ולהתגאות במדינתם.

לא אנסה להשוות היכן החינוך טוב יותר. אני יודע בוודאות שאם בתי הייתה לומדת במוסקבה, היא הייתה מקבלת הרבה יותר ידע. אבל באיזה מחיר זה מגיע! יש לה כאן ילדות שלווה לגמרי - כלומר בדיוק הילדות שצריכה להיות. כל יום היא הולכת מאושרת לבית הספר וחוזרת מאושרת מבית הספר. עכשיו הם משחקים שם, ואז הם שרים, ואז המורה קורא להם ספר. כולם זוכים לשבחים ולעידוד. בניגוד לרוסיה, אין שם סטודנטים "רעים". תן לזמן לנקוד את ה - i ותן לבתי להחליט בעצמה מה היא רוצה ללמוד ומי היא רוצה להיות. אם יש לה יכולות וכישרונות למשהו, אז היא תראה להם בכל מקרה. ועכשיו אני מאוד שמח שאני לא צריך להשתגע בעצמי ולייסר את הילד שלי, כפי שקורה במוסקבה עם כל החברים שלי שיש להם תלמידי בית ספר.

למה אני הכי מתגעגע?

באופן טבעי, על ידי הורים, חברים ותקשורת. האינטרנט, כמובן, מקרב מרחקים ביחד להפליא, ואני מתקשר עם כל המשפחה והחברים שלי כמעט מדי יום. עם זאת, אני מאוד מתגעגע לתקשורת אישית. אבל חוץ מזה, אז אולי האכזבה הכי לא נעימה שפקדה אותי בפינלנד היא היעדר חגים. אני רוצה חגים, עם מתנות וכיף, אבל כאן הם פשוט לא יודעים איך לעשות את זה. אפילו מתנות ניתנות כל כך אידיוטיות שאתה רוצה לזרוק אותן מיד. בעלי היה בן חמישים, והוא ערך מסיבה גדולה. הוא הזמין רק את החברים הקרובים ביותר, אך עדיין יצאו מאה וחמישים איש. מחצית מהמתנות היו, למשל, תמונה על קרטון עם תמונה של דודה שמנה, עירומה למחצה. או נרות עם הכיתוב 2000, למרות שהשנה כבר הייתה 2001. או איזה דגלון מטופש על חוט. שמתי את כל הדברים האלה בקופסה ולקחתי אותם בשקט למרתף - פשוט אין איפה לשים את הכיעור הזה, ואין צורך. ברוסיה, הם מכניסים את נשמתם ודמיונם למתנה. הם באמת רוצים לרצות אחד את השני. ומסתבר! ובעלי מסביר לי כל הזמן - יש לי כבר הכל, אני לא צריך כלום, למען השם, אל תתן לי כלום. פינים אחרים חושבים כך. עבור פינים רציונליים, הגישה הרוסית למתנות נחשבת לבזבוז של כסף וזמן.

חסר האירוח המסורתי שלנו. אחרי הכל, אנחנו הרוסים מוכנים לתת הכל לחברים שלנו. אנחנו לא חושבים על אי הנוחות של עצמנו, שנוציא כסף על אורחים, שנצטרך לעמוד מאחורי הכיריים כל היום, ואז לשטוף את הכלים במשך חצי הלילה, למרות שמחר זה לא שחר לעבודה. כל זה שמחה, כי עבורנו שום דבר לא מנצח תקשורת יקרה. אני חייב לומר שקרובי משפחה וחברים פינים העריכו מאוד את הייחודיות הרוסית הזו. גם בעלי וגם חמותי פשוט מתענגים מתיאור מאיך קבלת האורחים, למרות שעל פי המושגים הרוסים שלנו אני כמעט ולא מבשלת כלום. כפי שאמרתי, החמוצים הרוסים שלנו ייראו מתריסים על רקע הכריכים הפינים הרגילים.

נראה שהמארחים והאורחים בשולחן מדברים, אבל התקשורת כאן היא גם עלובה, אם לא מזלזלת.נכון, זה לא חל על חברים קרובים, אבל כאשר למשל קולגות מתאספים, אף אחד לא שם לב לאדם שלא מבין פינית. אף פעם לא יעלה על דעתם לעבור לאנגלית בנוכחותי, למרות שכולם מדברים אנגלית מצוינת. אני עצמי הייתי צריך לשבת שעות בחברה של מישהו אחר, בלי להבין מילה. מדי פעם ניסיתי להתחיל לדבר איתם אנגלית. הם ענו לי על משהו בנימוס, והמשיכו לפטפט בפינית. כל החברים הרוסים שלי שמוצאים את עצמם בפינלנד מתלוננים על אותו דבר. לפינים אין עניין רב בבן השיח ותשומת לב לזר שאינו דובר את שפתנו. אני ממשיך להשוות איך חברי מוסקבה מתחרים זה עם זה כדי לבדר את בעלי וחבריו כשאנחנו מגיעים למוסקבה. אנחנו הרוסים תמיד מעוניינים לדבר עם זרים, ואנחנו באמת רוצים שהאורחים שלנו ירגישו טוב ונוח. לפינים, לדעתי, לא אכפת אם האורחים שלהם טובים או לא. הם לא רוצים לרצות אף אחד והם לא רוצים לרצות אף אחד. אולי זה, במידה מסוימת, מדבר על היעדר מתחמי נחיתות, אבל נראה לי שזה סביר יותר בגלל הספקה עצמית ורציונליות לאומית.

אני אוהב כאן הרבה. במספר שאלות, אני מתקשה להדביק את ה"סטנדרט "הפיני, אך לעולם לא אגיע אליו. לשם כך, עליך להיוולד כאן ולספוג את התשוקה העצומה הזו לנקיון ולסדר עם חלב אם. כל הבתים בהם ביקרתי בפינלנד נקיים מאוד. הייתי אומר שאפילו את הדירה הנקיה ביותר במוסקבה עדיין לא ניתן להשוות לתקן הפיני. אני אדם נקי, אבל הייתי צריך ללמוד הרבה מהפינים.

אני צופה בהערצה כיצד חמותי כמעט בת ה -80 מנערת מדי בוקר את השטיחים ומלקקת כל סנטימטר מדירתה, ואני מבינה שזה לא ניתן לנו הרוסים. אבל לנו הרוסים נותנים משהו אחר. אני מנסה להנחיל למשפחתי הבינלאומית את החום והאירוח הרוסי הטבעי שלנו, הרגשות והכנות, הפתיחות הפנימית והחשק לתקשורת, אך לא הצלחתי בהכל. אם מדברים על בעלך, כולם יודעים שאי אפשר לבנות מחדש אדם מבוגר. אבל אני עצמי משתנה ומשתנה, כמו גוטה-פרחה. בלי זה, למען האמת, אין מה לעשות בחו ל. אל תלכו, בנות, תתחתנו עם זרים אם אינכם מוכנים לעצב את עצמכם מכף רגל ועד ראש!