כשהרופא גם מרגיש רע

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

היא ישבה על כיסא, במיקום האהוב עליה, תחבה את רגליה תחתיה, והחליפה מכנית ערוצים בשלט רחוק הטלוויזיה, ממש לא התעמקה במסגרות המהבהבות על מסך הטלוויזיה, לא על תחרות היופי, ולא על החום המתיש של שלושים וחמש מעלות שסחף את כל הארץ, לא על עוד התרסקות מטוס.

היא, שהייתה רגילה להאזין לסיפורים ארוכים על כל מיני פצעים אנושיים ולהרגיש כאב של מישהו אחר, הרגישה בעצמה רע היום. הכל בפנים כאב וכאב. נשמתי כאבה. כרופאה שחתכה פעמים רבות גוף אדם בעזרת אזמל, לא ידעה אותו רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, ומעולם לא ראתה שם את הנשמה, האם היא עדיין האמינה שהנשמה קיימת? ועכשיו היא שוב משוכנעת בכך. </P>

לפני חצי שעה, בתה תפסה את חולצתה ורצה החוצה לרחוב. בפעם הראשונה, לאחר מותו של בעלה, מנתח ידוע בעיר, ניהלה ביניהם שיחה לא נעימה. </P>

לא, מה היא אמרה לה? זה די טבעי שהיא, כאמא, יכולה לשאול מדוע הצעיר הזה, כך נראה, וולודיה, שבא לביתם בפעם הראשונה ביום ההולדת השמונה עשרה של מאשה, חי אצלם בשבוע השני. </P >

- ובכן - היא נימקה לעצמה, - אני מסכים שאחרי יום ההולדת של מניאשקה היו לי שתי משמרות ברציפות בבית החולים (אך לא יכולתי להשאיר אז את הנערה הצעירה והחדשה הזו ללא השגחה). ואז, כשחזרתי הביתה ולא הספקתי לישון כמו שצריך, הם שלחו אלי פגישה, כי המקרה היה יוצא דופן. אחרי הכל, כשנכנסתי לחדר הניתוח, הוא כבר היה מכוסה בדם. התרגלתי וידעתי שברגעים כאלה הם תמיד מתקשרים אליי. רק נס עזר לאישה על שולחן הניתוחים להיחלץ מהעולם הבא. </P>

כן, נניח שהיא רק שמה לב היום שהצעיר הזה עדיין נמצא בדירה שלהם.

ולשאלה הטבעית של האם:"

- לא.

"אבל לפחות אתה מבין שזה הופך להיות מגונה כשבחור צעיר לבד איתך בדירה שלנו כל כך הרבה זמן", ניסתה לנמק עם בתה.

והתשובה של מניאשקין לגמרי לא מאזנה אותה:

- מדוע ואדים סרג'ביץ 'יכול לעשות זאת, אך וולודיה לא יכולה. ובכלל, אולי לעולם לא אתחתן.

לאחר מכן, היא נאלצה להסביר במשך זמן רב שהיא ואדים סרג'ביץ 'הם מבוגרים, והוא תופס תפקיד אחראי במפעל גדול, ויש לו אישה חולה קשה, ובסופו של דבר, קודם כל זה היה אבא שלך, לא ואדים סרגייביץ '. ואם התחילה שיחה בנושא זה, אז היא רק בת חמישים והיא, לעזאזל, היא עדיין אישה.

במבט עצוב, היא סובבה את ראשה, כאילו חיפשה אחר אותה ילדה מנוממת, מנוממת שישבה בשקט בפינת חדר העובדים עם ספר בידיה, והתרגלה לבית החולים כמו לביתה.. מכיוון שבית החולים היה הבית בו הם ובעלה שהו רוב היום ואף אכלו את כל המשפחה במזנון בית החולים. אבל מולה עמדה ילדה יפה ורזה וגבוהה עם שיער רופף רופף בגוון אדמדם, בחורה בג'ינס כחול וחלק עליון עם כתפיות דקות.

מתי הצלחת להתבגר ככה, בת? זה היה מזמן וכאילו אתמול: מכללה, עבודה, נישואין, הולדת משנקה. נכנסתי לתושבות בהתעקשות של בעלי ואמי, שהתעקשו פה אחד שהיא תמשיך ללמוד, כי, כפי שאמרו, "יש לך כישרון מאלוהים לרפא אנשים". לאחר התושבות, היא ביצעה את כל הפעולות המורכבות ביותר. בידיה המוזהבות של רופא נשים, וכיום ראש המחלקה, עברו מאות נשים וקיבלו חיים שניים. אז היא לא למדה שום דבר אחר - לא לתפור, לא לסרוג, ולא לסובב קומפוטים. היא רק יודעת לרפא אנשים. אבל נראה שהיא לא הקדישה מעט לבתה שלה. בטח המצאתי את זה - אני לא אתחתן. אבל מניאשקה תהיה מארחת נפלאה, אבל זהו הכשרון של סבתא.

כאן הבחינה כי השעון, עדיין על מסך הטלוויזיה, הראה שתיים עשרה בלילה. ובכן, איפה מאשה? וגם וולודיה לא שם. בטח ביחד איפשהו. מדוע זה כל כך קשה לנשמתך, כאילו עברת אותך דרך אבני הריחיים של טחנה?

ומחר עוד יום קשה.

"אני צריכה לקחת כדור, אחרת לא אוכל לישון," היא נימקה לעצמה וקמה מהכיסא. כן, השינה הפכה קשה יותר ויותר, ההרגל לא לישון במשך יומיים, כשהייתי צריך לשבת ליד מיטתו של חולה קשה כל הלילה, מושפע. מה מייעצת לריסה גנאדיבנה, פסיכותרפיסטית מבית החולים שלה - כדור של דיפנהידרמין וכוס ברנדי? קוניאק - לא, אבל נראה כי דיפנהידרמין.

ידיים הושיטו את ידן אל ערכת העזרה הראשונה על הקיר.

בבוקר חיכתה לה אישה עם ילדה צעירה בכניסה לבית החולים.

- נאדז'דה ניקולייבנה, אתה תסלח על החשיבות, אבל הבטחת לראות את בתי בעצמך.

התשובה הקצרה היא:

- כן אני זוכר.

ואז בצעדים יציבים ובטוחים לחדר העובדים. ובראשי יש כבר מאות מקרים. ביניהם, יש אחד חשוב מאוד במחלקה השביעית, שם שוכנת אישה עם גידול ממאיר של הרחם. כמה זמן היא בחרה במילים כדי להכין אותה לאבחנה מחרידה זו. ופתאום, חוסר זהירות כזה של האחות, שהשאירה את התיק הרפואי על השולחן ללא השגחה. מה אני יכול להגיד עכשיו, איך לנחם אישה חולה, שלבטח יורדת דמעות ועכשיו לא רוצה לדבר עם אף אחד? ואני בהחלט אשחרר אחות, זה לא מקום בבית חולים.

שיחת טלפון חדה קטעה את השתקפויותיו. וקולו של מאשין הילידי צעק בחיפזון אל המקלט:

- אמא, אמא, זאת אני. וולודיה עזבה, ליוויתי אותו. הלכנו כל הלילה ודיברנו הרבה. אמא, את צודקת, וולודיה ואני צריכים לחיות בנפרד ולחשוב. מה כדאי לבשל לארוחת ערב. אתה חוזר הביתה הלילה, נכון?

ואז שנייה של שתיקה ועדינות שקטה:

- אני אוהב אותך מאוד, אמא.

- גם אני אוהב אותך, מנישה.

היא אמרה ומיד תפסה את עצמה חושבת שבתה הנפלאה גדלה.