החיים במחצית

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

דרך חלום אני מבין שכבר בוקר. היא פתחה את עפעפיה - היה חשוך מחוץ לחלון. אתה עדיין יכול לישון. אני מרכין את ראשי אל הכתף ישן לידי ופתאום - צלצול פרוע. הצינור הקטן שלי צורח בצורה כזאת שהוא יקים את המתים. אני מחכה עד שהוא מת, מתהפך בצד השני, ושוב דרך השינה, אני שומע …

- לן, קום.

"לא", אני אומר ומתיישב בתוך החור בין הזרוע לצדו, "אתה הראשון."

"אני יכול לישון עוד שעה", אומר קול ממקום רחוק.

- ואני לא יכול לקום לבד - אני עונה ושוב נופל לתוך חלום …

עובר זמן, אני צופה בחלום, ואז ידו מתחילה ללחוץ אותי בשקט: "לנושקה, ארוחת הבוקר מוכנה. לכי לשטוף." אני פוקח עיניים ורואה את בעלי מסתכל עלי כמו אבא על בת רשלנית: באהבה ובתוכחה. הוא כמובן צודק - בבוקר אני בלגן נורא. אני מושיט יד לחלוק, אבל הם עוצרים אותי: “למה? באמבטיה, אנחנו קצת מתעכבים, וכשאני מגיע לשולחן, הצלחות כבר מעשנות והקפה מוכן. אני חוצה עיניים על הכיור: נקי וריק. "בישלתי דייסת אורז. זה יילך?" אני מהנהן, מתחיל לאכול, והוא שופך חלב וניל לתוך הקפה שלי.

- תהיה נקניק?

- לא, תאכל את זה בעצמך.

- בוא נעשה את זה לחצי.

- בוא.

- אני מפעיל את הדיסק "צ'ר", מוציא את הבשר, מכניס אותו להפשרה. להכין? ישנם שני ספרי בישול על המקרר. תן לזה להיות בשר ואורז מטוגן עם ירקות. אני מכניס את המים, מוציא את האורז, קוצץ את הבצל. ג'סקה לא מורידה ממני את עיניה. ובכן, מנה - והיא. בזמן שהאורז מתבשל ולבשר אוזל המים, אני הולכת לכבס. אני מנגב את הרצפה במסדרון, שוטף את הידיים, חותך בשר, מניח אותו על מחבת חמה, מוסיף שמן, חומץ, פלפל, מלח. אז, אנחנו עדיין צריכים לחתוך את הסלט. שר שרה בלהט, אני שר יחד ומציץ בשעון. ובכן, הכל יהיה מוכן רק לבואו. הטלפון מצלצל שוב. אִמָא.

- לא התעוררת?

- אמא, היום יום רביעי, לקוסטיה יש קבוצת ערב. הוא יהיה רק בעוד עשרים דקות.

- ובכן מה שלומך?

- זה בסדר, אמא. הכל פשוט מעולה.

האורז כמעט מוכן, אני מנסה, מוסיף עוד שמיר, מכבה את הגז מתחת למחבת עם בשר. אני שומע את הדלת נטרקת בכניסה, ממהר לחדר האמבטיה ומחליק בחיפזון את שערותי הסוערות. ואני תלוי על צווארו, קר ומריח מעט מהג'ל של "ג'ילה" לאחר הגילוח.

הוא לא משתמש באו טואלט, ואני לא נותן לו בכוונה: רק אני יכול להריח אותו.

- כמה חם לך!

אני מוריד את הז'קט שלו ומצמיד את פניי אל חולצתו: פלנל, רך, המתנה שלי.

- לנוש, יש מה לאכול?"

אני לוקח אותו למטבח, מחכה למחמאה ומקבל אותה: "איזה איש טוב אתה איתי". הוא טועם את היצירתיות שלי, ואני מבין שאני עצמי כבר ניסיתי את זה בזמן שבישלתי. הוא מרים את מבטו:

- כבר אכלת?

- אני לא רוצה.

- בדיוק? ואז יאללה, יש לי כל כך הרבה.

אני מניד בראשי, מניח את ראשי על ידי המקופלות וזוכר את המחשבה ששמעתי איפשהו: "אישה חווה את ההנאה הגדולה ביותר כשהיא רואה את הגבר האהוב שלה אוכל את האוכל שהכינה".

אני רוצה לישון שוב, אני דוחף את הכלים לכיור - זה יחכה עד הבוקר. "עייף?" אני מהנהן, מטפס מתחת לשמיכה, כרגיל אני מחבק אליו, חם, יקר. זרועותיו עוטפות אותי, שפתיו מחליקות מעלי. אני מתנתק מכל העולם לכמה דקות. אני שומע לחישה:

- לנוש, שמתי שם שתי חולצות, אתה מכבס?

- בסדר.

למרות שאני שונא את מכונת הכביסה הזו.

באחת וחצי. ישנן חמש שעות שינה. בבוקר תצטרך להנהן שוב.

- אלנה יורייבנה, מה היית רוצה לארוחת בוקר?

- זה לא משנה, קונסטנטין ניקולאביץ ', תבשל משהו.

אני עוצם עיניים וחולם …