אמא, אני ושלולית גדולה

2024 מְחַבֵּר: James Gerald | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 14:07

אני לא יכול להיות מקורי היום? האם אסור לי להמציא תוכן מורכב שקופא בצורות מוזרות? אני פשוט אדבר, מתקן חתיכות מהזיכרון שלי על נייר …

פעם, כשאמא שלי בת 37, ליום הולדתה, אבא הביא קופסת גלידה. זה היה יום ההולדת הכי מתוק שאני זוכר. האורחים, קרובי משפחה ואפילו שכנים התבלבלו בגלידה הזו. מאז, בכל שנה אמא שלי בת 37, ונראה לי שהיא לא השתנתה כלל. המתיקות הקרירה של הגלידה עולה לך בראש כשאתה חושב על הגיל שלה.

כמה שנים עברו? "קאפ" - טיפת גלידה מתוקה קרה נופלת על הלב - והיא שוב בת 37. מאיפה הגיעו הקמטים האלה על פניה? זוהי חוסר מציאות. זה רק צל שנפל בצורה גרועה. "סְטִירָה!" - וזה אני, בגיל חמש מכובד למדי, נחתתי בשלולית סתיו גדולה. "Yyyyyy" - השפה התחתונה רעדה, ודמעות עומדות לזלוג מעיניי. ידיה האדיבות של אמא שולפות אותי מהשלולית ומובילות אותי הביתה.

- איזה מצער! בגיל הזה, ופתאום - לתוך שלולית … - אמא מחייכת, מורידה את המעיל הספוג שלה.

וכדי סוף סוף להרגיע את הילד שלי, מוסרים לי לחמנייה גדולה.

"לחמנייה - קערה - כפית - חתול" - מבלי לשבור את קצב הבתים, השנים חולפות.

- מה פספסת אתמול בבית הספר? - נשמע הפתעה מרה בקולה של אמי.

- ממוליצ'קה! אתמול היה יום שישי הטוב. וביום זה - כתוב במקורות מוסמכים - אפילו חוטאים בגיהנום אינם מעונים. ובכן, מדוע אני כל כך אשם ללכת לבית הספר? - אני ממלמל, ברמז, כמו חתול.

כן, כבר למדתי להתבאס. כמה מהר השנים חולפות, טוב שאמא שלי רק בת 37. אבל אני עדיין לא מצליח להבין מאיפה הקמטים האלה?

- בבית חולים. לבית החולים. למשך כמה חודשים! - הרופא הטביע את האבחנה בכרטיס שלי.

- אמא! אני לא רוצה! אני לא אלך !!! - השפה התחתונה רעדה.

- כלום, הכל יהיה בסדר, תראה - היא מחבקת אותי בכתפיים, וידיה מריחות כמו לחמניה.

רק שאני כבר לא בוכה. בשלב זה, למדתי להתאפק כשכואב.

- אתה מבטיח שהכל יהיה בסדר? - אפילו בגיל הזה, אני עדיין בטוח: כל מה שאמא שלי אומרת הוא האמת האמיתית.

כשיש אדם שתמיד אומר דברים נכונים ביותר, קל יותר לחוות את ההבנה של שקר ההוויה.

- לעולם לא תעזוב אותי, נכון?

- באמת … טוב, טוב, בגיל הזה - ובשלולית … - היא מחייכת ומלטפת את השיער שלי.

ילדה בשמלת כלה עומדת מתחת לנברשת קריסטל ענקית בהיכל החגיגות. ועוד קצת רחוק - אישה צעירה, שהיא, טוב, אולי, כבת 37.

- ילדה, הנה את - עיניה של אמא, כמו שני אגמים ענקיים, זוהרות ומשקפות אלפי אורות קריסטל.

- אמא, הכל יהיה בסדר, תאמיני לי.

- אתה מבטיח? מתי הצלחנו להחליף תפקידים, ועכשיו אמא בטוחה בהכל, לא משנה מה אני אגיד?

- אני מבטיח.

"יום-לילה, יום-לילה, יום-לילה"-שעון הקיר מתקתק. אני כבר מבוגר. אני עצמי מקבל החלטות, ואני עצמי אחראי למעשי. אני אפילו כבר יודע איך להוציא את הכעס שלי בפומבי ולא להתייסר אחר כך על ידי נזיפות המצפון שלי. אוי, כמה שאני חשובה ובלתי נגישה! אוווווווו! עקומת החיים ירדה בחדות: יש בעיות בעבודה, קונפליקטים במשפחה, חוסר הסכמה עם חברים, וזה מעיק.

- אמא !!! - אני רץ הביתה בערב, - מה קורה איתי? למה זה כל כך גרוע? אני קובר את עצמי בידי אמי, בתקווה להסתתר שם מכל העולם הרע הזה ולעולם לא לחזור אליו.

אלה החיים, ילדה. הפס לבן, הפס שחור … הוא יעבור! - אמא שוב, כמו בילדות, מלטפת את שערי.

- ובכן, מה עלי לעשות ??? אני יושב עד לאוזניים ב …

- איזו מבוכה. בגיל הזה - ובשלולית, - אומרת אמי ביטוי הקסם שלה.

ואני מבין שבכל יהלומים בעולם לא אחליף את הלחמנייה הגדולה, שתוקצה לי כעת כפיצוי על הסבל העצום …

כמה הלוואי שזה היה תמיד ככה. כך שלא תצטרך לקחת על עצמך את נטל האחריות לקבלת החלטות חשובות בחיים, והטעויות שעליך לעשות היו בטעם לחמניות מתוקות שנאפות בידיים היקרות ביותר בעולם.

אמא שלי תמיד תהיה בת 37. וכאשר נהיה בני אותו גיל, נשב ליד שולחן גדול במטבח שלנו, נשתה תה צמחים חם ונאכל כל מיני דברים טעימים שאלמד לאפות עד אז, במיומנות כמו אמי. נצחק ונצחק בזמן שנחכה שהגברים שלנו יחזרו הביתה. רק, עכשיו, היכן לשים את הקמטים המיותרים האלה מפניה?..

אמא! אתה רוצה שאני אקבל עבורך כוכב מהשמיים? אתה רוצה שאני אשים עננים אפורים לבנים מתחת לרגליך? אתה רוצה שאני אתן לך את כל אוצרות העולם? האם אתה רוצה … סטירה! - זו הייתי אני, שחשבתי על היכולות שלי, שוב מצאתי את עצמי בתוך שלולית סתיו רגילה. "בגיל כל כך הרבה - ולתוך שלולית …" - אני מדמיין את חיי היקר. בסדר! אני לא אתפאר. כמובן שאני לא יכול לעשות כל מה שרשמתי זה עתה …

אני פשוט אוהב אותך מאוד!